יש לי כ"כ הרבה לכתוב על- הלידה, על בית היולדות, על השהות בבית החולים, על קטני, על השהות איתו בבית.
אבל אני חושבת עכשיו דווקא על ספינקה היקרה.
אתמול הייתה מסיבת הסיום במעון, אליו היא הלכה ב3 שנים האחרונות. וזה היה לי קשה ביותר.
היא נכנסה אל המעון בגיל 11 חודשים. שם היא למדה להחזיק בקבוק ובכלל לשתות מבקבוק. שם היא למדה למחוא כפיים. שם היא למדה ללכת על שתי רגליים ושם היא הכירה את החברים.
במעון הזה אני הכרתי אמהות, חלקן נחמדות חלקן פקאצות.
כששנה שעברה עלתה האופציה להכניס את ספי לגן עירייה כבר השנה, בינואר אמרו לי שהיא עדיין לא בשלה. דברים השתנו כשהגיע חודש יוני ובכ"ז השארנו אותה במעון עם החברים ובעיקר עם הגננות שהיא כ"כ אוהבת.
ועכשיו?..
מחרתיים יום אחרון ואני? אני בדמעות.
כ"כ קשה לי המחשבה שספקוצה היקרה כבר לא תינוקת והיא הולכת לגן של הגדולים. קשה לי לחשוב על ההתאקלמות שלה בגן הזה של הילדים הגדולים ואיך היא תסתדר.
קשה לי המחשבה שאולי אנימעבירה לה חששות ונוירוזות שאולי היא לא הייתה חווה אותם בעצמה. אבל היא כ"כ חששנית..
אני עוד מסתכלת על תמונות שלה שהיא הייתה תינוקת וזה נראה לי כ"כ מזמן.
חכי מעט קטנה שלי לפני שתגדלי
