כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

בחצאית ארוכה ובחולצה סגורה, ככה אני מסתובבת היום.

היו ששאלו, מהו טרנד בחצאיות שנפל עליי לאחרונה. וזה בגלל שאני מבלבלת את האויב.

אמא שלי בבית משפחת דוגמנית. גם אני אמורה להגיע לשם, היא התעקשה שאני אבוא איתה, הולכים לרב (נו, באמת).

אני שונאת את המפגשים המשפחתיים הללו, אני מחוייבת להיות נחמדה לכולם, כשכל מה שאני רוצה זה לומר לכולם שאני שונאת אותם. יתרה מזאת, מתעבת אותם. לדבר איתם עושה לי בחילה והם האנשים המטומטמים ביותר שיצא לי לפגוש רבתי. אסור לי אפילו להתעלם מהם, כי זה מרגיז את האמא שלי.

(אני יכולה לקטר עליה, אבל זה כזה גיל 14, אז אני מוותרת).

סביר להניח שאני אגיע היום ואחזור מחר בטילים לירושלים. מעדיפה להיות לבד, מאשר "לבלות" זמן עם אנשים שאני לא סובלת.

השותפה שלי עזבה. גם כפרה עזבה. אפילו תפלצת נרגעה קצת ולא שומעים ממנה.

אני לבד!!

נשארתי לבדי בדירה. בלי להוסיף יותר כסף ממה שאני משלמת כרגע. אני כמעט מצטערת שאני לא בקשר עם קומבי. יכול היה להיות מאוד מעניין בסופ"ש. הייתי הולכת למצוא מישהו אחר, אבל מפגשי סקס אנונימיים כבר לא מעניינים אותי יותר. גוד, אני פאקינג הזדקנתי.

שמתי לב, שכל מה שאני עושה בבלוג לאחרונה זה ליבב ולקטר. אבל חוץ מזה, אני לא חיה יותר מידי. אני נושמת עבודה. אולי באמת הגיע הזמן להרים טלפון לעודד ולהפגש לאיזה דרינק.

לפני שאני מגיעה לתחתית של התחתית.

התחתית של התחתית תגיע אם אני ארים טלפון, או מסנג'ר, או איי סי לקומבי . הוא אפילו לא היה הזיון הטוב ביותר שהיה לי בחיי... הוא דפנטלי היה הארוך ביותר...

האמריקאית כבר לא עם האמריקאי והיא התפטרה מהעבודה.

נשואה1 נעלמה מעל פני השטח והפעם, אני באמת שכבר לא מתקשרת יותר. מעניין מי תתקשר לאחל למי שנה טובה.

טוב, נמאס לי.

שחררתי את המנה היומית שלי

שנה טובה לכולם

אין לי מה לעשות!!

ז"א, משהו חסר לי. פעם האמריקאית התלוננה שמשעמם לה, שאין לה במה להתעסק בחיים. אני כ"כ מבינה אותה, אני עוברת את אותו הדבר.

אני קמה בבוקר/בלילה והולכת לעבודה.

חוזרת מהעבודה, אוכלת משהו הולכת לישון.

אפילו בלימודים הרגשתי את המונוטוניות הזו, משעמם!!

אני חושבת שעכשיו אני כן מוכנה. אחרי שהרגשתי כ"כ אאוט אוף איט במשך זמן רב, אני מוכנה להכיר מישהו מרגש (לא מישראבלוג). אבל, אין אפחד מרגש, כי אני לא הולכת לשום מקום.

אני לא יודעת אם סיפרתי, אבל אני עושה רישיון לאופנוע. אוי כתבתי את זה, אני לא זוכרת. אני רק צריכה להוציא את הפטור מתאוריה, עקב העובדה שיש לי רישיון כבר 10 שנים ולמצוא מורה. בי-ם יש 2 בתי ספר ראויים, אני צריכה לראות איזה מהם אני לוקחת..

אני שוקלת ללכת להתנדב בב"ח.

כנראה זה יהיה בהדסה או משהו. בלי שום מסגרת, רק עם עצמי. אני רוצה לעשות משהו עם עצמי ולא נראה לי שאני אלך לחוגי תפירה או בישול למיניהם.

מה שהכי הייתי רוצה זה לחזור לשיר. למצוא מורה לפיתוח קול ולחזור להיות צלולה ובעלת עוצמה כמו פעם. וזה פאקינ יקר.....

כבר כתבתי שאני חייבת להתאפס על עצמי. ההסתגרות הזו לא עושהלי טוב, אני מתחרפנת...

מיצי, יא חתיכת מיאו, תחזרי כבר!!!

חסמו את הדרך לבניין בו אני גרה.

הניחו לוחות מתכת גבוהים מול הכניסה ואי אפשר לעבור דרך הדרך הנוחה, או לחנות.

לקחתי לורד שחור וכתבתי על הלוחות שאנחנו just another brick on the wall.

מרגיש כמו גטו.

שאלתי את הביטחון מה פשר החסימה הזו והם אמרו לי שהולכים לבנות כביש בן 4 נתיבים ליד הבניין שלי. אם סבלתי כל השנה מהבנייה של כפר הסטודנטים העתידני, אז מיום ראשון אני הולכת לחוות את השופלים שישברו קירות ויגרדו רצפות במלוא העוצמה.

אולי הייתי צריכה לקחת את ההצעה ההיא לגור ברזניק, כמו שתפלצת רצתה. אבל לא יכלתי לראות את עצמי גרה כ"כ קרוב אליה גם השנה, בעיקר אחרי שכ"כ חיכיתי שהיא תתעופף. מלבד זאת, לא חוזרים אחורה, נכון? לא בעבודה ולא בדירות. רזניק זה כמו לגור בהילטונים של צבא. בגילי המופלג, אני לא יכולה לחזור ולשתף את השירותים והמקלחת שלי עם עוד 18 בנות.

לעזעזל עם האוניברסיטה הזו!!!

ה-700 שקל לא שווים את זה.

עדיף היה כבר לשלם 1500 שקל לבית כמו שצריך. לא היה כוח לחפש יותר..

כפרה עזבה!!

ביום שלישי יצאנו היא, תפלצת ואני ל"ציון הקטן", שנהיה עם השנים ,ציון הגדול" ודפקנו סטייקים. האמת, את הסטייק אני אכלתי, שתיהן אכלו שיפודי פרגיות ואח"כ התלוננו על כך. יצאנו לסעודת פרידה.

המלצר התחיל איתי. אבל בהתחשב בעובדה שהוא בן 45 בערך, אז לא כ"כ הייחסתי אליו. אני אמנם אוהבת שיער אפור ואני בהחלט מחבבת אותם מבוגרים, אבל לא מבוגרים בגיל של אבא שלי.

היום חמישי בבוקר, כפרה העירה אותי משינה ואמרה שזהו, זה הסוף והיא הולכת. היה עצוב. כשהתאוששתי מהשנה, ראיתי שהיא השאירה לי את התיק הורוד המזעזע והמצועצע שהיא נהגה להסתובב איתו ובתוכו סוכרייה עשוייה מוופל ובמרציפן כתוב: love.

כששכנה עזבה ואני עברתי לדירה החדשה (לפני שנתיים) דיי חששתי שאני נשארת לבד, אבל מייד הכרתי את כפרה, עם הצדדים הטובים והפחות טובים שלה. עכשיו עברו עוד שנתיים ולי כאמור, נשארה עוד חצי שנה. עכשיו אני און מיי און, והפעם זה אמיתי.

אני אתגעגע אליה. היא הייתה לי לתמיכה אמיתית. אני אדבר איתה, אבל אני יודעת שהקשר ידעך לאיטו- קרה עם כולם.

נהייתי תנשמת. או אולי ערפדית.

אני יותר מידי ערה בלילות ולא מתקשרת עם העולם בימים..

שבת שלום

tame שהיא פריה לשעבר. אני עדיין צריכה להסגר על איזה ניק אני רוצה להיות..

קיבלתי היום מתקפת של "מנהרת הזמן".

על הבוקר בחמש וחצי (!!) פתאום נזכרתי בכל מיני דברים. נזכרתי בילד (הסיפור המיותר מימין, לא בא לי לקשר שוב). נזכרתי בכל מיני אנשים שהכרתי, פעם הייתי משתתפת בקייטנות ותהיתי מה קורה היום עם הרבה אנשים שהכרתי פעם. המכנה המשותף של כל הזכרונות היה "קרית חיים". אין לי מושג למה, אין לי בכלל קשר לאיזור הזה.

נפלאות התבונה ממש..

נגמרה עוד תקופה בחיי וחשתי שאני צריכה שינוי. אז החלפתי את העיצוב.

כרגע אני עדיין בשלב הניסוי והתהייה של ה- HTML, כיוון שאין לי מושג ירוק בזה. אבל הצלחתי להוריד את הרובריקה הלבנה של "כל הזכויות שמורות..." בתחתית הדף.

אפרופו ירוק, אני רוצה ירוק אחר, אבל אני עדיין צריכה לגלות מה הקוד של הירוק. וחייבת להוריד את הוורוד של הרקע, מזעזע.. ומלבד זה, הלכה התמונה של פריה...

כשחושבים על זה, אני מאוד קרובה לשנות את הניק שלי. פריה זו אלת האהבה, ואצלי לא קורה שום דבר מזה בזמן האחרון. אני מרגישה שהתרחקתי מכל מה שהכינוי סימל פעם בשבילי.

זה מוביל אותי לעוד דבר.

חשבתי קצת על הטכניוניסט שהכרתי פעם, ועל קרמבו גרין ששינה את כינויו בנתיים. חשבתי על הדוס ועל הבחור האחרון שקצת התקשקשתי איתו לפני שטסתי. הגעתי למסקנה אחת ניצחת.

מי שמנסה להכיר אותי דרך הבלוג שלי, כיוון שהוא חושב שיש דברים בגו- משהו כנראה לא בסדר אצלו.

הביצה מבחינתי היא מקום לפריקה (לפעמים גם קליטה) אבל אני לא חושבת שמתוסבכי העולם הזה, שחושבים שאולי הם קלטו משהו אצלי מקריאה בבלוג, יצליחו למצוא אצלי את האור. אני הסכמתי כמה פעמים להעביר את היחסים מהוירטואליה לראליה, כמו שהתנסח מישהו חכם אצלי פעם, כי חשבתי ואולי אני עדיין חושבת, שאולי אני מפספסת משהו..

אבל ביננו חבר'ה, אני לא מפספסת כלום, נכון?

אני לא יודעת, כל הסיפורים של צריך לתת צ'אנס ולא יודעים מה ייפול עלינו ומאיפה- גורמים לכ"כ הרבה היסוסים. כל ההיסוסים הללו גורמים לי לכ"כ הרבה כאבי לב.

שורה תחתונה, עכשיו אני לא בקשר עם אף אחד מהם, כך ש...

(ערן, אל תיקח את זה אישית. זה לא מכוון אליך. אותך אני דווקא כן רוצה להכיר )

רוסיה הייתה נהדרת.

מלבד האינסידנט שהיה לי ביום האחרון במוזוליאום של לנין, הכל היה ממש פיצ'י.

ממוצע הגילאים בטיול היה 50, רק כי אני הורדתי אותו. אם לא הייתי הממוצע כנראה היה עומד על 65. למרות כל זה, הקשישים אהבו אותי נורא, הסתדרתי איתם מצויין והצחקתי אותם המון. בעיקר היתה משעשעת העובדה שדיברתי איתם במונחים של "וואלה" ו-"סבבה" ואיך הם קיבלו את זה. אני בחורה שהשימוש שלה בסלנג הוא דיי מיזערי ובכל זאת... הם מאוד אהבו את העובדה שאני לומדת אמנות והתמוגגתי מאוד כשהיינו ב"הרמיטז''" וראיתי את הריקוד של מטיס בגודל אמיתי ובריל לייף. אני לא יודעת אם אני בכלל מצליחה להעביר לכם את התחושה שהייתה לי כשראיתי את התמונה האמיתית. מלבד זה היו שם דה וינצ'י (!!), מיכאלאנג'לו, רפאל, רמברנט, ון אייק, רובנס, פיקסו, ון גוך ועוד...

למישהו השמות הללו אומרים משהו? בשבילי זה עולם ומלואו.

לא אחת שאלו אותי בטיול למה אני לא הולכת להיות מדריכת טיולים? אובייסלי, יש לי הרבה ידע באמנות ואני באמת נהנית לטייל. איזה קטע שהזקנים הללו, עם כל חוכמת החיים שלהם, הצליחו לעלות על משהו שפעם (בשנה ב) היה תשוקה סודית שלי., מבלי שאמרתי להם דבר..

מלבד כל אלה, התחיל איתי איזה אמריקאי בצורה נורא מצחיקה, אני בהחלט אזכור אותו לטובה.

יש לי המון תמונות, אולי אני אפרסם חלק בקרוב.

ומה עכשיו?

צריך לנוע הלאה. יש לי חצי שנה "לבלות" בירושלים פונקט. יש לי כמה נקודות ספורות להשלים ויש לי לנסות להחליט מה אני עושה עם שארית חיי. את כל הדברים הללו אני צריכה להחליט לבד, כי כולם עזבו (או עוזבים השבוע). הפעם אני דפנטלי און מיי אוון.

חבר'ה, יופי לחזור ותודה לכולם על היחס ועל הסמיילים המעפנים וגם על הסמיילים המעפנים פחות.

שנה מוווווווווווווווצלחת לכולם.

פריה