לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


"לדבר הרבה על עצמך יכול להיות אמצעי להסתיר את עצמך". -פרידריך ניטשה

Avatarכינוי: 

בת: 30



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2015

כשחלק ממך הולך


  אתמול בבוקר אמרתי לאמא "אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיה", היא אמרה לי "אני לא מפחדת מהעתיד".


 


בשעה 00:20 הכלבה נפלה מהמיטה שלי ולא הגיבה לקריאות, לא הייתי בטוחה שאני רואה את הנשימות שלה (הרגל שפיתחתי לי), פתחתי את האור וקראתי לה מספר פעמים, היא בקושי הגיבה, בקושי הסתובבה ועדיין שוכבת.


אחרי כמה דקות שאני לא מבינה מה קורה אבל מלטפת אותה, היא רוצה לקום ולצאת מהחדר, אני רואה שהבטן שלה זזה אז אני מוציאה אותה החוצה לחצר.


בדרך רואה את אבא בסלון רואה פוטבול של קבוצת הקולג' האהובה שלו FSU Seminoles משחקת בחצי או רבע הגמר- חיכה לזה כל השנה בערך.


 


כשהוצאתי אותה ראיתי שהיא לא מצליחה לשלוט בצרכים שלה, הבנתי שיש בעיה איתה, אמרתי לאבא שאני חושדת ושיבדוק אותה עוד כמה דקות, וחזרתי למיטה אבל לא לישון.


שמעתי את הדלת נפתחת ונטרקת מספר פעמים עד שהוא בא אלי לחדר "אני לא יודע מה קרה, היא פשוט לא הסכימה לקום וניסיתי להקים אותה עם החגורה אבל היא פשוט נפלה הצידה ולא קמה".


מהר קמה מהמיטה, עם חום של שפעת אבל קור של פחד חודר עצמות. "נושי מה קרה?" מתקרבת אליה, רואה שהיא לא זזה מהתנוחה אבל היא מקשקשת בזנב כשהיא רואה אותי, זה טוב לא?. מהר מגלגלים אותה על שמיכה ומרימים לאוטו, אבא נוסע לבית החולים הוטרינרי בבית דגן.


 


אני מתקשרת כל סביבות החצי שעה להתעדכנות, בשעה 02:30 הוא אומר לי שהוא בדרך הביתה, נושי נשארה שם וכשהוא חוזר אנחנו נעיר את אמא ונדבר.


 


אני ידעתי מה זה אומר, אבל לא הפנמתי. המשכתי לשוטט באינטרנט ולהיות אדישה להערה הזו.


 


אבא הגיע, עלינו למעלה לאמא; "יש לה דימום גדול לחלל הבטן, הרופאה אומרת שזה תוצאה של גידול סרטני, זה בדיוק הגיל בו לברדורים חווים את זה".


אבל היא הייתה בסדר! היא גירדה לי את הדלת להיכנס! היא ביקשה לעלות לי על המיטה! היא הייתה בסדר!


"אנחנו צריכים להחליט מה לעשות, להרדים אותה עכשיו או לנתח ואולי אם אין גרורות היא תחייה כמה חודשים ספורים".


התפרקות


אני בוכה לכרית על אמא, משתעלת, נחנקת, בוכה עוד.


 


"אנחנו צריכים להחליט מה לעשות, אני צריך לחזור לשם כדי לתת לה תשובה", אני לא יודעת אם לבוא או לא.. לראות את סבתא בקומה ימים ספורים לפני מותה היו לי צלקת טרייה. אמא- "את כבר ראית אותה נופלת, עכשיו את צריכה ללכת ללטף אותה".


 


אבא ואני נוסעים לביה"ח ובדרך מתקשרים לאחות שהלכה לישון מאוחר ולאח שלומד כל היום לתואר, יופי אין לו בוחן למחרת. מסבירים את השתלשלות האירועים לאחרים ומבטיחים שאם הם רוצים להגיע נחכה, ההחלטה הייתה להרדים אותה.


מספר דקות לפני שהגענו הרופאה התקשרה, אומרת שהיא ראתה סימן של הרעלה בבדיקות הדם.


 


הגענו, היא שואלת האם יש סיכוי שהיא אכלה את זה איפשהו, אולי לא שמנו לב (זה קרה בעבר בשנת 2005, לאבא היה רעל עכברים על המדף אז הטיפשה קפצה ואכלה את זה, הוא שם לב והלך איתה לאותו המקום), לא אין סיכוי שלא שמנו לב, היא לא יוצאת לבד, היא איתנו ואנחנו משגיחים על מה שהיא אוכלת.


בכל מקרה הזריקו לה ויטמין K כדי שיסייע לה להקרישת הדם וקיווינו שבזה מדובר ושמחר היא תחזור אלינו.


ליטפתי אותה, היא על השולחן מונשמת, מעורפלת. ליטפתי אותה ואמרתי לה כמה שאני אוהבת אותה.


 


חזרנו בשעה 04:40. בשעה 09:30 אבא ואמא מעירים אותי ואומרים שהיא הלכה, כתוצאה מגידול סרטני שהתפרץ.


לא היו סימנים מקדימים, הכל היה רגיל, היא גירדה לי את הדלת להיכנס, עלתה על המיטה, על הספה, אכלה ושיחקה, קפצה ואהבה כרגיל. אני לא יודעת אם זה מכאיב או מעודד.


 


הכאב הזה של לאבד אותה הוא יותר קשה מהרבה דברים שהייתי צריכה לסבול בחיים שלי, בחיים הכל כך קצרים שלי שהיא בעצם הייתה איתי ביותר מחצי מהם.


ליקקה אותי, גוננה עלי, אהבה אותי, שמחה איתי, העירה אותי- עם ליקוק, קפיצה אימתנית או בקשה לליטוף, ההתחכחות שלה במיטה שלי, ההתנהגות החתולית שלה, חוסר האגרסיביות שלה, הנאיביות, קבלה של הכל ואהבה אינסופית.


 


לאבד אותה היה לאבד הרבה יותר מכלב, היא הייתה לי לאחות, לחברה בעת צרה ולמישהי שעברה איתי תקופות כל כך קשות. אמנם היא לא יכלה לדבר אבל היא הייתה שם תמיד, ולפעמים זה כל מה שצריך.


 


אז עכשיו היא נעלמה אבל אני רוצה לזכור אותה על הדברים הטובים ביותר שקיבלתי ממנה:


- על הפעם ההיא שהיא פשוט ראתה שאני ישנה עם רגליים פתוחות וניצלה את זה, עלתה ונרדמה בינהן.


- וגם שכשחזרתי מהניתוח היא הבינה שאני לא בסדר ומאוד נזהרה לידי, ליקקה ודאגה.


- כל פעם שהיא הייתה רוצה לעלות על המיטה שלי היא הייתה מעלה יד על המיטה ומסתכלת עלי, בכלל המבטים שלה היו יותר ברורים משל בני אדם- אתה ידעת בדיוק מה היא מבקשת.


- על זה שכשהיא הייתה קטנה לימדתי אותה את כל הטריקים שרציתי וכשהיא גדלה והוראתי לה לעשות משהו היא עשתה את כולם כדי שבסופו של דבר אני אהיה מרוצה.


- על זה שאם היא הייתה משחקת משחקים ונשארת בגינה למרות שרצינו שתכנס הביתה (היא רצתה עוגיות, כמובן) היינו אומרים ארצה ומשום מה היא הייתה חוזרת.


- על זה שבמשך 10 שנים מהחיים שלי היא הייתה ישנה איתי באותה המיטה והייתי שומעת אותה נוחרת וזזה באמצע הלילה וחייכתי (למעט הפעמים שאמרתי את השם שלה מספיק פעמים כדי שהיא תתעורר ותפסיק).


- על זה שהיא בחיים לא חשפה שיניים על אף אחד, בחיים לא נשכה ובחיים לא איימה על כלום.


- על זה שהיא הייתה אדישה לחלוטין לדברים שנמצאים על הגוף שלה והביטחון המוחלט שלה בנו (עולה לי דוגמא מעולה שלי ושל אחותי חותכות בריסטולים כדי להכין שרשרת לסוכה וכל החתיכות נופלות עליה והיא ממשיכה לישון לרגלינו, כי פשוט לא אכפת לה).


- על זה שהיו לי תקופות מאוד קשות שאף אחד לא היה שותף אליהם למעט הכלבה הזו, למעט הנשמה הזו.


- על זה שאף פעם לא בכית, אפילו כששכבת שם ולא הצלחת לקום, אפילו אז לא בכית.


 


החיים שלה היו מלאי אהבה וטוב, כל מה שלא יכולנו לתת אחד לשני נתנו לך. את היית ותשארי הלב של המשפחה הזו, את החיית אותנו.


אני בחיים לא אשכח אותך נושי.


מקווה שטוב לך יותר עכשיו.


2003-2015






  

נכתב על ידי , 2/1/2015 10:14  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של איש. ב-2/1/2015 12:39
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להצוחקת בהמשכים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הצוחקת בהמשכים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)