אני כל הזמן שואלת את עצמי,
זה אמיתי?
האם באמת ככה אני אמורה להרגיש?
זה לא חלום?
אני קמה כל בוקר,
לבי"ס, לשגרה,
מנסה להתחמק מזה, אני לא ילדה של שגרות,
אבל אין דרך מילוט.
הבן אדם היחידי שיכל לעזור לי,
נטש,
נעלם,
ללא עקבות,
ורק אני נשארתי לבד,
משתגעת מהבדידות,
כשקר לי, אין מי שיחמם אותי,
כשאני עצובה אין מי שישמח אותי,
הדבר היחידי שבאמת יקר לי עכשיו,
זאת הגיטרה שלי.
היא מוציאה אותי מהכל, גורמת לי לשכוח כל מה שעברתי
ועוזרת לי להתגבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
