במקום לרוץ לבד, בסבבה שלי, אני צריכה לעמוד בקצב של כל התותחים שם...
ואני לא מסוגלת.
כשהוא קורע לך את התחת ואת מרגישה שאת לא יכולה יותר והוא מעמיס עליך עוד ועוד ופאק, את לא יכולה!
ועומדות לך דמעות בעיניים כשאת עוברת להליכה, כי את פשוט לא יכולה להמשיך יותר. ואז את עוד צריכה להסביר את עצמך לכל הסביבה, ולהתמודד עם מבטי האכזבה שמקיפים אותך מכל עבר.
לא רוצה. לא. למה אני שם בכלל?
כדי לחזק את היכולות שלי בקראטה.
אבל בנתיים לא עוברים.
האתלטיקה בכלל... השיברון הזה... זה שווה את זה?
אני לא בטוחה.
אבל מי אני אשאפרוש? אף פעם לא היה בי האומץ, או שמא המודעות העצמית, או חוסר אכפתיות ממה שיחשבו עליי, כדי לפרוש.
למה זה טוב?
התגעגעתי אל ברק. מקסים.
לפעמים.
למרות שזה לא מזיז לו.
זבל.
מקווה שמחר יהיה יום טוב.
יום שלישי רביעי גיחה. יום שישי בוחן בכימיה. ואז ציור, הולכים לנוי, ונפגשים עם אביטל.
בשבת כנראה טיול בוקר... ואז שוב שוורצמן
לאט לאט... פרה פרה.
ענק.
מחר שלוש שעות פיזיקה (יהיה סטלה), שעה אולגה (חמודה שכמותה), ושעתיים אורית (אהההה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
