שנה מופלאה עברה עלינו ביחד. מעולם לא הרגשתי אל אדם כלשהו, את אותם רגשות שחוויתי איתך. כל שיחה איתך, שנמשכה שעות ארוכות, עוררה בי אנרגיות חבויות, שכלל לא ידעתי שטמונות בי.
בהתחלה היית כמו אח בשבילי, כתף לבכות עליה, אדם שידע עליי והכיר אותי יותר מכל אדם אחר, אפילו שראיתי אותו לעיתים רחוקות.
אמנם הכרתי אותך הרבה לפני שהצלחנו להתחבר באופן המיוחד הזה, וזמן רב היה שרוי בינינו נתק פשוט כי הייתי ילדה קטנה... אבל כבר בשיחה הראשונה שלנו במסנג'ר, שנמשכה שעות ארוכות, הרגשתי כאילו אנחנו אחים שהופרדו בלידתם. דיברתי איתך על דברים שלא העזתי לדבר עליהם עם איש, ואתה הרגשת בדיוק כמוני.
אחר כך התקרבנו, והחלפנו מספרי פלאפון, מה שהיה משעשע בהתחשב בעובדה שאסמס הראשון ששלחתי לך היה על כמה שקרין גורן נסגדת. התחלנו לדבר, והרבה. ואוי... כמה שהשיחות האלה עשו לי טוב. הן אלה שגורמות לי להרגיש עכשיו, כשהקשר נותק, שאני לא מתגעגעת אליך, כי אם לעובדה שהיה לי אדם שיכולתי לדבר איתו בכל זמן שבעולם, ואף אדם אחר לא יוכל להחליף את זה.
אילו רגשות היו שם?
לא ברור. בהתחלה זו הייתה רק קרבה בין אחים, אבל אחר כך אהבתי אותך. באמת ובתמים. כנראה שידעת, כי לאנשים שקופים כמוני קשה להסתיר רגשות, ובכל פעם שאמרת שלא תוכל להגיע, בטון חסר האכפתיות שאפף אותך פעמים, הלב שלי נפל.
אבל כשכן ראיתי אותך, הרגשתי כאילו כל העולם שמח איתי. ההתרגשות, החיוך הגדול והאושר הגדול בימים שלפני הפגישה, אותם ספרתי בהתרגשות עד למועד בו נתראה, והימים שאחרי, בו הרגשתי כה ברת מזל שיש לי אותך.
מים רבים זרמו בנהר עד ששנינו הבחנו בכך שמתפתח פה דבר שהוא מעבר לידידות רגילה. התחלת לפתח כלפיי רגשות, ויום אחד, לאחר שלא דיברנו במשך שבוע (כבר לא זכור לי למה זה קרה), ראיתי אותך בשבת אחת ברחוב אחרי שחזרתי מהריצה. באותו ערב נפגשנו, בפארק, והיה לי ברור שמשהו מיוחד קורה פה. יום לאחר מכן לקחתי הפסקה, כדי להבין מה אני מרגישה, והפלאפון שלי נותק לשבוע, מהסיבה שידעתי שכדי לחשוב אני צריכה שקט, ואם הפלאפון היה עליי ודאי הייתי מבלה את כל זמני בשיחות איתך. ולאחר שבוע ההודעות שראיתי שקיבלתי ממך היו הדבר המקסים ביותר ששמעתי ממישהו אי פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אוכל להיות מוערכת ברמה כזו ע''י בן אדם שכל כך חשוב לי.
ואתה ידעת, שכך מרגישה גם אני.
בכל אופן... מכאן המצב החל להדרדר. השיחות החלו להתקצר ולהיות חסרות טעם, ההודעות ממך הפכו למאורע נדיר וידעתי שהולך פה משהו. ההבטחות החוזרות ונשנות שלך להתקשר הפכו לדבר שמעולם לא התקיים, וידעתי שקורה משהו לא טוב. ביום ההולדת שלי קיבלתי ממך רק אסמס שטחי וחסר מחשבות, ואי אפשר לתאר מה הרגשתי כשהגיע אליי שליח של זר4יו עם זר ענק של פרחים ביום ההולדת שלי והידיים שלי רעדו מהאפשרות שאולי זה ממך ואתה עדיין זוכר, ואז פתחתי את האיגרת וראיתי שזה מהדודים. אאוץ'.
ואז נודע לי שהמרת אותי במישהי אחרת. באופציה יותר זמינה, שאתה רואה לעתים קרובות יותר. בגדת בי ובאמון שלי, ופגעת בי כמו שאיש מעולם לא העז.
לאחר שחודש שלם עיכלתי את העובדה שאתה בוגד בי והייתי עסוקה בלהאשים את עצמי, התקשרתי אליך, כמו הבחורות הפתטיות מ'הרווק' ששברו להן את הלב ולא בחרו בהן, כדי לברר למה. למה זה קרה, למה כל הייסורים האלה הגיעו לי. ואתה ענית לי במשפט אחד.
'אין לי מה להגיד לך'.
ככה, אחרי כמעט שנה שבה אמרנו זה לזו את כל מה שהיה על ליבנו, שברת את הלב שלי ועוד כתגובה לא היה לך מה להגיד.
לא ראיתי אותך זמן רב מאז כל המאורעות, ואני מאמינה שזה לטובה.
אבל היום קראתי ספר, ''כל בית צריך מרפסת'', שתיאר את כל הרגשות שלי במילים כה מדוייקות. דמעתי מהזדהות עם הגיבורה.
ואני חושבת...
שזה לא כי אני מרגישה אליך רגשות כרגע.
לא נותרה בי טיפת אהבה אליך אחרי שחוויתי את כל הכאב שגרמת לי להרגיש.
חסרות לי ההודעות שלך, השיחות, האכפתיות. היכולת לאהוב מישהו, לשפוך בפניו את כל הלב שלי, ולשמוע בכל זמן שהוא עצות כנות.
כל שאר הדברים הם סתם תשוקה גדולה במסווה של רומנטיקה.
חסרה לי התרגשות.
חסרות לי שיחות לילה, להגניב את הפלאפון מתחת לשמיכה שאימא שלי לא תראה שאני מדברת בפלאפון ב12 במקום לישון.
חסר.
לא יודעת אם אני צריכה לפרסם בכלל את הפוסט הזה, לא יודעת.
אבל ככה זה, השראה מובילה לעתים למעשים שטותיים.
יופי, ככה אני כותבת במקום ללכת להכין שיעורים בפיזיקה. למה זה טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
