Make a memory

שלום סנסאי.

אני מתאמנת בקראטה כבר 6 שנים, וכל אימון בשבילי הוא הרפתקה חדשה. בכל אימון אני נהנית הכי בעולם, נותנת 100% מעצמי ואפילו מעבר, ומתמלאת מוטיבציה וחשק להמשיך ולהגיע למטרה שלי- החגורה השחורה. מעטים הדברים שגורמים לי להיות מאושרת כמו להרגיש שאני מתקדמת בקראטה, לומדת דברים חדשים, ויוצאת מיוזעת וסחוטה מהאימון, עם חיוך גדול על הפנים. בשנתיים האחרונות באמת התחלתי להרגיש כחלק ממשפחה, והתחברתי מאוד לסמפאים שלי, חגורות חומות ושחורות שמהווים הדוגמה שלי. האימונים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, שהוא מאוד משמעותי בהם.

לפני כחצי שנה, אחרי התחרות, סיפרת לי ולדולב שאחרי התחרות אתה מתכנן להעלות אותנו לקבוצה שאחרינו, לקבוצה של הגדולים.
אני אדבר בשם עצמי, אם כי אני יודעת שדולב יסכים עם דבריי, אבל ברגע ששמעתי את הבשורה התמלאתי במצברים של מוטיבציה.
הרגשתי שאני מתקדמת, שהמאמצים שלי נושאים פרי. עם זאת, קצת נלחצתי, והיה בליבי פחד רציני שלא אצליח לעמוד בציפיות ובמעמסה הפיזית של הקבוצה הבאה. החלטתי שאין טעם להשאיר את הפחד הזה וצריך לעשות איתו משהו, ומאז, כבר חצי שנה, אני מתאמנת באופן שוטף באתלטיקה. בימי שני, רביעי וחמישי אני מתאמנת בקראטה, ובימי ראשון ושלישי המאמן שלי באתלטיקה קורע לי את הצורה. אני רצה קילומטרים- ואפילו המאמן שלי שם יודע שאני לא עושה את זה כדי להגיע לאליפות כלשהי, אלא כדי לשפר את הסיבולת שלי, כדי להשתפר בקראטה. מהאימון הראשון שלי שם הוא יודע שהצטרפתי כי הקראטה עומד בראש מעייניי, וכי אני כל כך רוצה להיות במצב פיזי מספיק טוב כדי שאני אוכל להתפתח וללמוד מבלי לקרוס לאחר כל אימון בקבוצה שם.

בשבוע האחרון של החופש פשוט נתתי את כל מה שהיה בי באתלטיקה, כי חשבתי שהמעבר שלי לקבוצה הבאה הולך וקרב. אבל טעיתי.
ואתה לא מבין כמה העניין מעציב אותי.

תראה, בכל אימון מתחילת השנה אני נותנת את כל מה שיש בי, ואני מניחה ששמת לב לכך. באימון חוף נהניתי בטירוף, ואני פשוט אוהבת את זה.

אבל שני דברים, שמתרכזים בעצם לדבר אחד, מעיקים עליי. מעיקים עליי נורא. והרגשתי שאני חייבת להגיד לך את זה באיזשהו שלב, והיום היה פשוט הקש ששבר את גב הגמל. מה שאתה עומד לשמוע כרגע ממני יושב על לבי בכל אימון, אבל היום ובאימון של פול ודני היה השיא.

סער ורועי, כפי שודאי ידוע לך, העבירו היום את האימון. והם היו תותחים והשקיעו כתמיד, אבל היו המון בעיות התנהגות, והם פשוט הוציאו את כל הקול והאנרגיות שלהם על בעיות משמעת. ילדים, ואני מתארת לעצמי שאתה יודע במי מדובר ואפילו כאלה שלא ציפיתי מהם, צחקו, שיחקו, עשו בלאגן, או בקיצור... שכחו מה הייתה מטרת האימון מלכתחילה. ואני כל כך התאכזבתי, כי הרגשתי שסער ורועי הם שוטרים. ועזרתי להם, והשתקתי את חבריי לקבוצה, והרגשתי כל כך פגועה שאני באה לאימון כדי להשקיע ולהתפתח ואילו האנשים שנמצאים איתי בקבוצה באים לאימון כדי להשתעשע ולעשות צחוק.

אני כל כך רוצה להתפתח! אני חופרת כל הזמן לסער שילמד אותי בסאידאי ואני עוזרת לו בתירגול של הבונקאי וזה פשוט חלק בלתי נפרד ממני, ובתחילת השנה הייתי כל כך מלאת מוטיבציה... אבל כמעט עם כל אימון היא פוחתת... ואני מקווה שאתה קצת מבין אותי ולא חושבת שאני מתנשאת. כבר הרבה זמן יש לי מועקה ענקית בבטן ובסוף כל אימון דולב מספר לי את התחושות שלו לגבי הדחייה במעבר הקבוצה, ואני מזדהה. נורא.

ואני מבינה שאין מקום, ואני מבינה שאין להם מרחב נשימה בקבוצה שם ואני מבינה שאני רק כחולה פס שאיננה, כביכול, ברמה המספקת, כדי לעלות קבוצה. אבל תאמין לי שאני כל אימון נותנת את כל מה שיש בי ואני כל כך צמאה ללמוד ולהתפתח, ובמקום זאת אני מתאמנת בקבוצה עם ילדים בכיתות ה' שמזלזלים ועושים צחוק. אני כל אימון יוצאת ומדברת עם דולב על העניין, ושוב ושוב אני מרגישה שאני מעדיפה לעלות קבוצה ולצאת סחוטה כל אימון, מיוזעת ועייפה לחלוטין, מאשר לצאת ולהרגיש דפוקה, להרגיש שאני עומדת במקום ובמקום ללמוד ולהתפתח אני מתאכזבת כל אימון מחדש.

אני מצטערת על כל החפירה, אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר בבטן. אובדת לי התשוקה לקראטה, לאימונים, אובדת לי האהבה והמוטיבציה, ובמקומה אני סתם עומדת במקום, מרגישה שזה לא זה. וליאור וחן ובאסל ומאור ועדן כל הזמן שואלים אותי מתי אני עולה, ועדן כל הזמן מספרת לי שהיא לומדת קאטות חדשות ואני מתה מקנאה. אני כל כך רוצה ללמוד גם! הקראטה מהווה חלק כל כך משמעותי בחיים שלי, ואני מוכנה לכל אתגר שתציב בפני רק כדי להתפתח! בבקשה, תן לי ולדולב לעלות קבוצה. תן לנו הזדמנות! השהות בקבוצה הנוכחית שלנו רק מהווה, לפחות מבחינתנו, בזבוז מוטיבציה ובזבוז זמן, שיכל היה להיות מוקדש ללמידה.

אנא, קח את המכתב הזה לתשומת לבך. זה באמת נושא שחשוב לי מאוד.

סנסאי אוסו,

מיכל.

עכשיו רק צריך אומץ לשלוח לו את זה, ויהיה בסדר.