וואו. שישים קרבות.
היה מטורף.
שעה שלמה, שישים דקות. כל קרב דקה. שישים קרבות חופשיים בלי חוקים. לא תיארתי לעצמי שאני אעמוד בזה. וואו.
בהתחלה, כשהגעתי, הייתי לחוצה. לא פלא, אי אפשר להסביר כמה זמן ציפיתי, פחדתי וחיכיתי לאימון הזה. ואז התחלתי לעשות חימום, וכל הבוגרים התחילו להגיע. אנשים שלא ראיתי מאז שהייתי קטנה, אנשים שהתגעגעתי אליהם המון, אנשים שהשפיעו במידה די ניכרת על האישיות שלי כיום. היה טוב לראות את כל האנשים שאני אוהבת על מזרון אחד, מאוחדים, למען מטרה משותפת.
ואז, סרץ, ושריקת הפתיחה.
הקרב הראשון שלי היה עם דולי, מה שהיה באמת לעניין... להתחיל מסע של אלפי קילומטרים בצעד אחד קטן עם אדם אחד שעברתי איתו יותר ממה שעברתי עם רוב האנשים. עשרת הקרבות הראשונים שלי היו עם אנשים שאני מכירה, שמתאמנים איתי- ליאור, סער, רועי, יפתח, רון, אלי, באסל, אדיר, גיל... מפתיע אותי שאני זוכרת הכל בדיוק כזה. ופתאום, שמתי לב, שהחליפות של כל מי שעשיתי איתם קרבות מוכתמות בדם. לא הבנתי איך זה שכולם בדם ואני לא, ולקחו לי כמה שניות להבין ולהסתכל על היד המדממת שלי. רצתי לחבוש את עצמי, ובגלל שערכת העזרה הראשונה הייתה ליד קצה המזרון, שם התאמנו כל השחורות הבוגרים, ובגלל שלא רציתי לבזבז סתם קרב, מעתה ואילך כל הקרבות שלי היו עם השחורות. גיא סנסאי, ליאור, אודי, אלעד, נאור, יוני... אנשים שכל החיים הסתכלתי עליהם מלמטה ושאפתי להיות כמוהם. זה כל כך ריגש אותי... נהניתי לקבל כל מכה שקיבלתי מהסיבה שאחרי הכאב הגיע המבט האכפתי והדואג של 'את בסדר?'... האנשים שכל הזמן הערצתי הסתכלו עליי בגובה העיניים והרגשתי חלק מהם.
מאז הקרבות פשוט זרמו. כאב, ממש כאב, במיוחד מהסיבה שאני קלת משקל במיוחד, אז אנשים מאוד אוהבים להפיל אותי. הרגשתי כאילו הרגל שלי עומדת ליפול. אחרי כמה זמן היה לי קשה לנשום, במיוחד כי התחלתי חזק... הגשר ומגן השיניים שעליו חנקו אותי והקשו עליי לנשום, ובכמה קרבות פשוט הורדתי את מגן השיניים.
לא האמנתי אבל באיזשהו שלב שמעתי את המאמן שלי שורק ומכריז שעברו חמישים קרבות. לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי סחוטה וכאובה אבל הקריאה הזו הפיחה בי מצבור אדיר של מוטיבציה שלא האמנתי שקיים בי. במיוחד שבאותו זמן שמו את השיר ברברה סטרייסנד ברקע, ועשיתי קרב עם טל, ופשוט היה טירוף. אחר כך היה קרב עם עמית, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי.. 'מה, זה לא הגיוני שעוד שניה נגמרים הקרבות ועוד לא עשיתי קרב עם איציק!'. ואז הגיע הקרב המיוחל (או שלא). הוא פשוט פירק לי את הצורה ואת הברך, אבל למרות חוסר ההיגיון בסיטואציה נהניתי. מאוד. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, וכל כך התגעגעתי אליו! אחת הסיבות שכל כך נהניתי בקרבות היא שב60 שניות של הקרב אני והיריב שלי התחרפנו, ובסוף הקרב, לא משנה עד כמה אנחנו מכירים או לא, הגיעה לחיצת יד וחיבוק ומבט אכפתי.
אז סיימתי, סיימתי את שישים הקרבות. כולם. ולא האמנתי שאני אעשה את זה.
בסוף הקרבות הייתי עם דמעות בעיניים ולא מכאב, למרות שהוא היה רב, אלא מההתרגשות.
כל 6 וחצי השנים שבהן אני מתאמנת חלמתי להשתייך למשפחה הזאת, להרגיש חלק ממנה. חלמתי להיות קשורה איכשהו לאנשים שאני מעריצה, חלמתי להיות כמוהם. ובאותו יום, לראשונה, הרגשתי את זה.
ביום למחרת הייתי בדיכאון שכמותו לא הרגשתי אף פעם. הייתי מדוכאת, כל היום הסתובבתי בבית ובכיתי ולא יכולתי למצוא סיבה להתעודד. תירצתי את זה לעצמי שאני מדוכאת כי זה נגמר, אבל כשדיברתי עם המורה המדהימה שלי לפסיכולוגיה (שלאחרונה תופסת חלק חשוב בחיים שלי) היא אמרה לי שאחרי השישים קרבות הייתי באופוריה, ואי אפשר להישאר בהיי כל הזמן, אז פשוט התרסקתי במקום לנחות. היא אמרה לי שהייתי בהלם מהיכולות שלי ולא האמנתי שהאנשים שתמיד הסתכלתי עליהם מלמטה הסתכלו עליי בגובה העיניים לראשונה בחיי. ואני חושבת שהיא צודקת...
ברור לי שגם הנוכחות של אנשים מסוימים מאוד השפיעה עליי והפכה את האירוע למאוד עמוס רגשית, ואני חושבת שאת הסיבות לדיכאון הזה אני אוכל להבין רק בדיעבד. בכל זאת, אירוע כזה לא עוברים כל יום... ובשבילי זו הייתה חוויה נפשית לא פחות, אם לא יותר, מאשר חוויה פיזית.
בקיצור...
60 קרבות 2011...
אחת החוויות הכי מחשלות אם לא המחשלת ביותר שעברתי, אירוע מרגש ומדהים שאני עוד לא מאמינה שהצלחתי לעבור ועוד להנות כל כך.
אוי, כמה שאני אוהבת את האנשים האלה!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
