היום הלכתי אליה שוב. 45 דקות שבהן אני יכולה להוציא את כל מה שיושב לי על הלב, ולהתנחם רק מעצם הנוכחות שלה. היא כל כך משחקת אותה קשה להשגה... שבוע שלם אני רודפת אחריה כדי להגיד לה שלום, להתראות, משהו. והיא קרה, והיא מתנהגת כאילו היא לא מכירה אותי. רק בשעה הזו ביום שלישי אני יכולה לשבת בחדר שלה, של האישה שאני מעריצה, כדי לשפוך עליה כמה מילים, ולקוות שיהיה לה משהו להגיד בתגובה. היא יושבת ומקשיבה לי... ועצם זה לא טריוויאלי בכלל. יש לי כמה חברים טובים, אנשים כנים ואמיתיים שכל אחד היה רוצה במחיצתו, אבל עם אף אדם אחר בעולם אני לא יכול לדבר כמו שאני מדברת איתה.
בשבוע שעבר נפגשתי איתה בפעם הראשונה, ושיתפתי אותה בייסורי הריבים-עם-ההורים-בגיל-ההתבגרות. 45 דקות, שהתארכו לשעה ורבע מפאת רוחב לבה, שבהן פשוט בכיתי ללא סיבה מוצדקת. סתם, ישבתי, והפכתי את כל המחשבות שלי למילים. ובכיתי.
אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השבוע שעבר מבלי השיחה איתה. שעה ורבע איתה מילאה אותי בכל כך הרבה מוטיבציה, וכשבאתי אליה לחדר ביום למחרת וסיפרתי לה את ההתפתחויות, היא הייתה שם. היא הקשיבה. היא חייכה.
היא הביאה לי חיבוק ונשיקה ואמרה לי 'היי, אל תתבאסי. אני אוהבת אותך'. והלב שלי התכווץ. כי אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי את המשפט הזה, והוא היה מכוון אליי.
אתמול היא הייתה קרה אליי. מאוד. קיבלתי כווית קור מהיחס שלה אבל חזרתי לשיעור רוסית והמשכתי כרגיל, אם כי הייתי שקטה וחבויה מהרגיל.
והיום נכנסתי אליה, אחרי שמאז תחילת השבוע אני רודפת אחריה כמו מטומטמת בניסיון לקבל טיפת יחס שמניע אותי כמו דלק לטילים. ושם, לראשונה במהלך השבוע, היא התייחסה אליי, ואמרה שאנחנו חייבות לשים גבול למפגשים שלנו ולכן יש לי רק 45 דקות לספר לה את מה שאני רוצה, ולאחר מכן היא תיאלץ לקטוע אותי וללכת. מה? למה זה טוב? מה זה השטויות האלה?
עד שאני מוצאת אדם שאני יכולה לדבר איתו מבלי מעצורים, עד שאני מוצאת אדם שיקשיב לי כי אכפת לו... אני מגלה שהוא עושה את זה רק משום שזו העבודה שלו.
העברתי, העברנו 20 דקות בסיכום פרשות השבוע שעבר, אם כי זה לא מה שהיה לי בראש, אלא הגבלת הזמן. נותרו לי עוד כעשרים דקות לדבר על מה שבאמת יושב לי על הלב, ומה שבאמת הכאיב לי היא שבמקום לשאול אותי מה מטריד אותי, היא אמרה 'יש לך 20 דקות לדבר, אם את רוצה'. את לא רוצה?
לך לא אכפת?
בכלל?
ניסיתי לספר לה את כל הסיפור על הבחור ששבר לי את הלב (שמאז לא הצליח להתאחות), אבל ידעתי שזה חסר טעם. כשבאים לשפוך את הלב, צריכים לצאת מנקודת הנחה שלמי שיושב מולך באמת אכפת... מה קרה לך? בשבוע שעבר לא היית כזאת... אם היית, לא הייתי טורחת לחכות למפגש איתך בצמאה ולרדוף אחרייך כל השבוע. לא הייתי עושה מעשים כי 'מרגלית תעריך את זה'.
אבל סיפרתי. בכל זאת. 20 דקות זה זמן. ולך לא היה שום דבר להגיד, אלא להנהן, ספק לשמוע ספק להקשיב, ובתום 20 הדקות שלי לצאת מהחדר, להגיד שמה שהוא עשה לגיטימי ושעוד ישבר לי הלב בחיים, ושאני צריכה לשבת עם עצמי ולחשוב מה באמת מפריע לי בסיפור הזה.
ואפילו לא אמרת שלום. להתראות. ביי. נדבר. משהו..
אני שמחה שלפחות את לא רופאה... פסיכולוגים, כנראה, לא יודעים להיות רופאים. מה הטעם?
מישהו יבוא אלייך עם לב פגום, בדחיפות גבוהה להשתלת לב, ואת תקצי לניתוח שלוש שעות. ניתוח לב פתוח, מסוכן. ובתום השלוש שעות, יכול להיות שתספיקי רק להוציא את הלב הפגום בלי להשתיל את הלב החדש בתוך הגוף, כך שיוכל לדפוק ולהזרים חמצן לכל חלקי הגוף. אז ישכב מולך אדם, עם חור במקום לב, ואת תצאי למשפחה ותגידי 'אוי, מצטערת, נגמר הזמן. אז מה שהוא בלי לב? לפחות הוצאנו את הלב הפגום! זה כבר משהו! בפעם הבאה נשתיל את הלב החדש'.
מה הטעם בכך שישבתי מולך במשך שעה וסיפרתי לך על הסיפור שמשתק אותי וגורם לי לצמרמורת, או, לסירוגין, חשק עז לאימון קרבות, אם לא סיימתי כלום ולא יצא מזה שום דבר? מה הטעם בזה שהוצאתי את הלב שלי בשבילך... ו... זהו... לא דאגת להכניס אותו לשם בחזרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
