השגרה שלי בזמן האחרון. ירידות ועליות, אבל בעיקר עליות. חושך במנהרה, אבל הרבה אור בקצותיה. יש לי מוטיבציה להשקיע בלימודים, וזה בהחלט מתבטא. עכשיו רק נשאר למגר את כאבי הברכיים שמפריעים לי לתת 100% מעצמי באימונים, והכל יהיה באמת באמת טוב.
אתה מתנהג כמו זונה. הנואשת והזולה ביותר.
בא, מתחיל איתי, מחבק ונמרח עליי. לא שזה רע, כי מי סובלת כשמישהו חתיך בא ומראה לה אהבה. אבל אתה משגע אותי.
אתה כזו חיית תשומת לב. אתה לא יכול לחיות בלי תשומת לב המוקדשת כולה לך. חייב להימצא כל הזמן במחיצת בחורות, לבוא לכל אחת, לחבק, להימרח. לפני כחודש התראינו לראשונה אחרי התקופה הארוכה שבה נותק הקשר בינינו, לאחר שהכרנו בצורה הזויה לחלוטין בקיץ. מאז, כל פעם שאנחנו מתראים, אתה מנסה לגייס את כל תשומת לבי אליך. בא, מחבק, אומר שהתגעגעת אליי. ברור לי שזה לא המצב. אחרי שאני דוחה אותך כל פעם מחדש, אתה הולך לכל הבחורות האפשריות בסביבה. אי אפשר למצמץ לשניה, ומיד אראה אותך בחברת בחורה אחרת. אני לא יודעת, או שאתה מתוסכל מינית, או שאתה רוצה להסב את תשומת לבי אליך, או שפשוט לא העניקו לך מספיק אהבה בילדות... ואז אתה מבין שלא מזיזות לי כל ההימרחויות האלה ואני נותרת אדישה, ואתה בא אליי, עם החיוך הגשרי והמקסים שלך. אני שואלת אותך אם נגמרו לך כל הבחורות האפשריות שהחלטת לבוא אליי, ואתה אומר לי להפסיק להיות כזאת רגשי. אני דוחה אותך, שוב, אם כי אני שמחה מהיחס שסוף סוף נזכרת להעניק לי, והולכת. אתה הולך אחריי, לא מבין מה קורה. כשאנחנו יוצאים מהסדנאות ואני הולכת ומדברת עם חברות, אתה בא, שוב, ונשען עליי. מה קרה? נגמרו לך כל שאר הבחורות? כשאנחנו מגיעים לאוטובוס אתה עולה, ואני רואה שתפסת את המקום הקבוע שלי. אני באה ומתיישבת, לא מעניקה לך מספיק תשומת לב כפי שהיית רוצה. אתה מחכה, כי אולי אני איזכר להעניק לך אהבה, אבל אתה רואה שזה לא ילך אז אתה עובר לשבת ליד בחורה אחרת ומתחיל איתה. לי זה לא כואב, אלא בעיקר משעשע, כי אני מופתעת כל פעם מחדש מההתנהגות שלך. אתה צפוי, זול, נואש. כשהיא יורדת מההסעה אתה מנסה לפתח איתי שיחה שוב. אני אומרת לך שאתה מתנהג כמו זונה, ואתה לא מבין מה פשר פרץ הכנות הזה. אתה אומר שזה ממש לא ככה, ואני שונה מכל בחורה אחרת שהכרת, ואז אתה אומר לי שאני מיוחדת, ושאני אדע שאף פעם לא עשית את זה לאף אחת. והוא לוקח לי את היד, מביט לי בעיניים ואומר לי כמה שאני מיוחדת. מנשק לי את היד, ואני דוחה אותו במבט מלא זלזול. אני יורדת מהאוטובוס, ואתה מחכה שאתן לך חיבוק ונשיקת פרידה, אבל אני לוחצת לך את היד ומתעלמת מהנואשות שאתה מגלה. ואז, אנחנו לא מדברים, לא מתכתבים באסמסים, לא מדברים בטלפון עד 11 בלילה. אתה ודאי תחכה עד השבוע הבא, ותתחיל את כל המחזוריות הזו שוב.
בחיי שאין לי מושג מה אתה רוצה. אתה לא מבין למה אני לא זורמת עם גילויי האהבה שלך, כמו ששאר הבחורות עושות, אבל אני אספק לך תשובה לשאלה. אילו היית בא ואומר לי שאתה אוהב אותי, את מי שאני, הייתי מתקשה להאמין. אתה לא אוהב אותי. אתה אוהב לחבק אותי, מה לעשות שההשקעה הרבה שלי בספורט עושה את שלה ויש לי גוף לא רע בכלל. אתה אוהב להיראות בחברתי, אתה אוהב תשומת לב.
אבל מה שאני לא אוהבת, זה להרגיש כמו חפץ. חפץ שנועד לגרום לך להרגיש גבר. ואני לא ארגיש ככה. אני אחת הנשים הפמיניסטיות ביותר שיצא לך להכיר, ואני מבטיחה לך שבניגוד לשאר השפנפנות שלך אני לא אשתוק ואספוג את האהבה שלך כי היא מהנה. מותר לי להשתמש בך כפי שאתה משתמש בי- בכל זאת, אתה משמח אותי. אבל אני מבטיחה שלך שאני אשמור על הכבוד שלי והגוף שלי, כי הם חשובים לי יותר מכל חיוך שאתה יכול להעלות לי על פניי.
עד כאן.
המשך שבוע נעים. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
