ביום רביעי אחרי בית הספר יצאנו אני ויוסי לצלם ביער. בעצם, בכלל לא
ידענו שיש שם יער! הלכנו ביחד אחרי בית הספר הביתה, וראינו פרות, אז הלכנו
אחריהן וגילינו מקום מדהים!
שעה שלמה, שישים דקות. כל קרב דקה. שישים קרבות חופשיים בלי חוקים. לא תיארתי לעצמי שאני אעמוד בזה. וואו.
בהתחלה, כשהגעתי, הייתי לחוצה. לא פלא, אי אפשר להסביר כמה זמן ציפיתי, פחדתי וחיכיתי לאימון הזה. ואז התחלתי לעשות חימום, וכל הבוגרים התחילו להגיע. אנשים שלא ראיתי מאז שהייתי קטנה, אנשים שהתגעגעתי אליהם המון, אנשים שהשפיעו במידה די ניכרת על האישיות שלי כיום. היה טוב לראות את כל האנשים שאני אוהבת על מזרון אחד, מאוחדים, למען מטרה משותפת.
ואז, סרץ, ושריקת הפתיחה.
הקרב הראשון שלי היה עם דולי, מה שהיה באמת לעניין... להתחיל מסע של אלפי קילומטרים בצעד אחד קטן עם אדם אחד שעברתי איתו יותר ממה שעברתי עם רוב האנשים. עשרת הקרבות הראשונים שלי היו עם אנשים שאני מכירה, שמתאמנים איתי- ליאור, סער, רועי, יפתח, רון, אלי, באסל, אדיר, גיל... מפתיע אותי שאני זוכרת הכל בדיוק כזה. ופתאום, שמתי לב, שהחליפות של כל מי שעשיתי איתם קרבות מוכתמות בדם. לא הבנתי איך זה שכולם בדם ואני לא, ולקחו לי כמה שניות להבין ולהסתכל על היד המדממת שלי. רצתי לחבוש את עצמי, ובגלל שערכת העזרה הראשונה הייתה ליד קצה המזרון, שם התאמנו כל השחורות הבוגרים, ובגלל שלא רציתי לבזבז סתם קרב, מעתה ואילך כל הקרבות שלי היו עם השחורות. גיא סנסאי, ליאור, אודי, אלעד, נאור, יוני... אנשים שכל החיים הסתכלתי עליהם מלמטה ושאפתי להיות כמוהם. זה כל כך ריגש אותי... נהניתי לקבל כל מכה שקיבלתי מהסיבה שאחרי הכאב הגיע המבט האכפתי והדואג של 'את בסדר?'... האנשים שכל הזמן הערצתי הסתכלו עליי בגובה העיניים והרגשתי חלק מהם.
מאז הקרבות פשוט זרמו. כאב, ממש כאב, במיוחד מהסיבה שאני קלת משקל במיוחד, אז אנשים מאוד אוהבים להפיל אותי. הרגשתי כאילו הרגל שלי עומדת ליפול. אחרי כמה זמן היה לי קשה לנשום, במיוחד כי התחלתי חזק... הגשר ומגן השיניים שעליו חנקו אותי והקשו עליי לנשום, ובכמה קרבות פשוט הורדתי את מגן השיניים. לא האמנתי אבל באיזשהו שלב שמעתי את המאמן שלי שורק ומכריז שעברו חמישים קרבות. לא האמנתי למשמע אוזניי. הייתי סחוטה וכאובה אבל הקריאה הזו הפיחה בי מצבור אדיר של מוטיבציה שלא האמנתי שקיים בי. במיוחד שבאותו זמן שמו את השיר ברברה סטרייסנד ברקע, ועשיתי קרב עם טל, ופשוט היה טירוף. אחר כך היה קרב עם עמית, ובאיזשהו שלב אמרתי לעצמי.. 'מה, זה לא הגיוני שעוד שניה נגמרים הקרבות ועוד לא עשיתי קרב עם איציק!'. ואז הגיע הקרב המיוחל (או שלא). הוא פשוט פירק לי את הצורה ואת הברך, אבל למרות חוסר ההיגיון בסיטואציה נהניתי. מאוד. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, וכל כך התגעגעתי אליו! אחת הסיבות שכל כך נהניתי בקרבות היא שב60 שניות של הקרב אני והיריב שלי התחרפנו, ובסוף הקרב, לא משנה עד כמה אנחנו מכירים או לא, הגיעה לחיצת יד וחיבוק ומבט אכפתי.
אז סיימתי, סיימתי את שישים הקרבות. כולם. ולא האמנתי שאני אעשה את זה.
בסוף הקרבות הייתי עם דמעות בעיניים ולא מכאב, למרות שהוא היה רב, אלא מההתרגשות.
כל 6 וחצי השנים שבהן אני מתאמנת חלמתי להשתייך למשפחה הזאת, להרגיש חלק ממנה. חלמתי להיות קשורה איכשהו לאנשים שאני מעריצה, חלמתי להיות כמוהם. ובאותו יום, לראשונה, הרגשתי את זה.
ביום למחרת הייתי בדיכאון שכמותו לא הרגשתי אף פעם. הייתי מדוכאת, כל היום הסתובבתי בבית ובכיתי ולא יכולתי למצוא סיבה להתעודד. תירצתי את זה לעצמי שאני מדוכאת כי זה נגמר, אבל כשדיברתי עם המורה המדהימה שלי לפסיכולוגיה (שלאחרונה תופסת חלק חשוב בחיים שלי) היא אמרה לי שאחרי השישים קרבות הייתי באופוריה, ואי אפשר להישאר בהיי כל הזמן, אז פשוט התרסקתי במקום לנחות. היא אמרה לי שהייתי בהלם מהיכולות שלי ולא האמנתי שהאנשים שתמיד הסתכלתי עליהם מלמטה הסתכלו עליי בגובה העיניים לראשונה בחיי. ואני חושבת שהיא צודקת...
ברור לי שגם הנוכחות של אנשים מסוימים מאוד השפיעה עליי והפכה את האירוע למאוד עמוס רגשית, ואני חושבת שאת הסיבות לדיכאון הזה אני אוכל להבין רק בדיעבד. בכל זאת, אירוע כזה לא עוברים כל יום... ובשבילי זו הייתה חוויה נפשית לא פחות, אם לא יותר, מאשר חוויה פיזית.
בקיצור...
60 קרבות 2011...
אחת החוויות הכי מחשלות אם לא המחשלת ביותר שעברתי, אירוע מרגש ומדהים שאני עוד לא מאמינה שהצלחתי לעבור ועוד להנות כל כך.
"גיבור הינו אדם רגיל אשר מוצא את הכוחות להתמיד נוכח כל המכשולים והסבל" - כריסטופר ריב, שחקן (סופרמן), 1952-2004
וואו, די הרבה זמן לא כתבתי.
מה פתאום אני כותבת?
פתאום יש לי זמן, אחרי חודשיים עמוסים כמו שלא עברתי מעולם. כמעט חודשיים לא היה לי זמן לנשום, וכל שגרת ימיי הסתכמה בלימודים, חרישות ומבחנים. כל כך נמאס לי מהתסכול של לשבת יום אחרי יום על התחת וללמוד שעות, וביום למחרת ללכת לבית הספר, לעשות מבחן, לחזור הביתה וללמוד למבחן הבא. מעולם לא הייתי כל כך עמוסה, חסרת מקום בראש, חסרת מרחב נשימה ומקור השראה להמשיך ללמוד. התקופה הזו נגמרה ביום שני שעבר במבחן בפיזיקה (ונחגגה היטב בנסיעה למנהיגות בה ראיתי חבר'ה אהובים וישבתי עם ברי), וכרגע יש לי פגרה של שבוע וקבלת תעודות. היום גיליתי שקיבלתי 77 באותו מבחן, והמחשבה שאצטרך לשבת וללמוד את המקצוע השנוא עליי ולבצע בו מבחן חוזר מתסכלת אותי עוד יותר מהציון עצמו. לא הציונים עצמם הם אלה ששוברים אותי- אנשים אחרים היו מאושרים במקומי. אני לא מה שהייתי פעם, כבר לא בעלת ממוצע 98 נשגב, אלא, כנראה, 93, וגם זה בלחץ. מה שמסתכל אותי זו השגרה, של הלימודים יום אחר יום, מבלי לראות שום אור בקצה המנהרה. אני מנסה למצוא כוח להתמוד עם המכשולים והסבל, כמו במשפט למעלה, אך לפעמים נראה כאילו אין לזה סוף.... אני צריכה חופש, אבל אני קרוב לוודאי לא אדע כיצד לנצל אותו נכון. בפסח אני לא בטוחה שאני אסע לאלומות כבכל שנה כי יהיו לי ימים מרוכזים בכימיה ואז יום הולדת, ולמרות הכל זה לא כזה אטרקציה לחגוג יום הולדת באלומות, ולקבל גזר במקום עוגת יום הולדת. ובקיץ, אני רוצה נורא לטוס לצרפת, לארץ הבגטים והקרואסונים והקולינריה האגדית. אבל עד אז יש המון בגרויות, מבחנים, עצבים, תחרות, קורס סיוון וגאשקו מיוחל...
אגב, כמו שאמרתי, אני הולכת למנהיגות. אני שמחה שזה יוצא לי
השנה, ואני מקווה שאני אמשיך ללכת, לכפר על התקופה המבוזבזת של טאמרק. כל
פעם שאני מסתכלת לאחור אני כועסת על עצמי עד כמה שלא טרחתי להתחבר אל כולם
ולהנות... אבל זה עשה לי שיעור מאוד חשוב בסוציולוגיה. וחוץ מזה, הכרתי
אנשים נהדרים.
כבר חודשיים כמעט אני מתאמנת בקבוצה של הבוגרים בקראטה. חודשיים... חלומיים. וואו. אני מחכה לאימונים, נהנית בכל אימון יותר ויותר, מתרגשת, מתגברת על פחדים, לומדת המון. וכיף לי, כיף לי עם זה. מטורף. כיף לי לשבת בחדר ההלבשה חצי שעה לפני תחילת האימון ולדבר עם הבנות, במיוחד... כשאני מתחילה להרגיש חלק ממשהו. כיף לי להתאמן עם אנשים שכל השנים הסתכלתי עליהם מלמטה, ללמוד מהם, להתחיל להרגיש קשורה. אולי הריחוק שנוצר לאחרונה ביני לבין ידידי הטוב שהתאמן איתי לאורך כל השנים גורם לתהליך הזה להיות מואץ יותר, וטוב יותר... שכן בזמן האחרון אני הכחולה היחידה ברוב האימונים וזה רק מעצים את האופוריה והאושר שלי. ביום רביעי היה אימון קרבות רחוב- ג'ו קומיטה. קרבות שבהם מותר הכל, אין חוקים. נתתי את כל מה שהיה בי בעשרת הקרבות שעשינו, הוצאתי את כל העצבים שהיו בי על החיים חסרי החיים שאני חווה, על הלימודים והמורים... הוצאתי כל כעס שהיה בי ונתתי 100% מעצמי. נהניתי כפי שמזמן לא נהניתי ובסוף האימון חשתי אושר וטוהר שכמותו לא חוויתי זמן רב, אם בכלל. ביום שישי הזה ייערך אימון שישים קרבות. שעה אחת, שישים דקות, כל קרב דקה. קרבות חופשיים, מחוסרי חוקים וגבולות, עם כל סגל השחורות. כל מושאי הערצתי הולכים להכות אותי, ואני הולכת להילחם. סיפרתי על כך הרבה לחבר'ה מאתלטיקה והם אמרו שהם יבואו לעודד (אני לא יודעת אם מותר, אני לא יודעת אם הם יבואו, אבל הם מעודדים, זה בטוח. ואגב, יום שלישי הייתי בספונטניות באתלטיקה אחרי שחיזקו לי את הגשר, והיה ממש כיף. וגם אלדי תומך המון, והוא באופן כללי בן אדם יוצא דופן). אני מחכה לכך בקוצר רוח ומתרגשת ברמות שמזמן לא חוויתי, אולי מהסיבה שגם הוא יהיה שם, אך בעיקר מהסיבה שאני לא בטוחה שאני מסוגלת לשאת את זה, מבחינה פיזית ונפשית. אני חגורה כחולה ופס, ורציתי לעשות את כל שישים הקרבות- יכול להיות שרציתי לעשות זאת מהסיבה שלא הייתה, עד כמה שאני יודעת, בחורה כחולה פס, או בחור, שעשו את כל שישים הקרבות, אבל בעיקר כדי להתעלות על עצמי, לחוות סף כאב ורגשות חדש שיחשל אותי ויגרום לי להכיר את עצמי ולהתגאות בי. עם זאת, אחוז כמעט מוחלט מהאנשים ששוחחתי איתם על העניין התנגדו בתוקף לכך שאעשה את כל שישים הקרבות וניסו להניא אותי מדעתי. אפילו חגורות חומות בגילי עושות רק 10 קרבות, וליאור עושה 30. רועי לא מאמין בכך שאוכל לעשות את כל ה-60, ואפילו רון, שאני מאוד מעריכה אותו, אמר לי שהוא בעצמו היה מעדיף לעשות מקסימום 40. זהו אימון שישים הקרבות הראשון שלי, ואני לא יודעת למה לצפות. ברור לי שזה יהיה קשה, כואב, הרבה יותר מהאימון שעשינו בקבוצה ביום רביעי. ברור לי שלא יהיו רחמים... אני פשוט לא יודעת עד כמה, בשל חוסר נסיוני. אני לא יודעת כמה קרבות לעשות, קשה לי להעריך מה יהיה שם. אני חושבת שאתחיל מהתחלה, אהיה קשובה לעצמי ופשוט אפסיק כשארגיש שאני לא מסוגלת יותר. אני מקווה שאני אצליח לעמוד באימון הזה. מחר אני אדבר עם המאמן שלי ואשאל אותו מה דעתו בנושא.
אבל היי... יהיה אוכל!
יהיה טוב. ומעשיר. זה בטוח.
בתחילת ינואר היינו ביום שדה בזיכרון, ומהרגע שגיליתי שיש שם 'לחם ארז' (אחרי החנות בדים המפחידה), זה נעשה יום שדה ללחם ארז.
אחח..
מעכשיו ברור לי שאני אעסוק בזה כל חיי.
מעטים האנשים עם תשוקה ואהבה כל כך עזה לאוכל. אני חיה את זה, אני אוהבת את זה. אני מבלה את מרבית זמני במטבח, וזה מקנה לי אושר גדול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
