סיפור בהמשכים- "חיים אחרים"

פרק 7:

לרגע מאי הרגישה טוב כל כך, כאילו פרקה עול רב שנמצא על גבה.

אחר כך היא נזכרה בנוי היושבת לידה וצמרמורת עברה בגופה. היא פחדה, מהתגובה, ממה שיגיע אחר כך.

היא ידעה שבקרוב כל ילדי הכיתה ידעו זאת וכמובן, ילעגו לה, נוי נראתה לה כילדה רכלנית.

היא הרגשה חרטה עזה על זה שסיפרה לה. היא השפילה את ראשה.

-

הדר ידעה שמשהו לא בסדר. כשהצלצול נשמע חזק מאוד בבית הספר, היא פרצה החוצה.

היא נכנסה לכל תא בשירותי הבנות, אך לא היה שם אף אחד, היא הלכה לחצר, לרחבת הכניסה,

אבל לא הצליחה למצוא לא את נוי ולא את מאי.

-

נוי ישבה מכווצת, מביטה למטה. כמה שניות, שנמשכו לשתיהן כנצח, עברו בראשה המון מחשבות.

"שקרנית" היא פלטה בעוצמה, אחר כך קמה על רגליה וברחה.

מאי כבלה את ראשה בידיה, דמעות קטנות וצורבות הרטיבו כעת אל לחייה, היא צבטה

בחוזקה את רגלה.

"שקרנית, שקרנית, שקרנית! שקרנית! שקרנית רעה ומגעילה ומטומטמת!" היא מלמלה. היא שנאה את עצמה

כל כך, היא הרגישה כל כך לא אמיתית, כל כך בדויה, היא שנאה את עצמה על זה שבכלל דיברה, היא שנאה

את עצמה על זה שסיפרה לנוי את האמת, היא שנאה את עצמה בגלל מה שהיא. והיא שנאה להיות עניה.

-

"נוי!" קראה הדר כשקלטה את דמותה הרצה של נוי לכיוון מבנה בית הספר. אבל נוי לא עצרה.

היא עלתה במדרגות והגיעה לכיתתה. זוגות קטנים של ילדים שדיברו ביניהם, אפילו לא שמו לב אליה,

והיא שמחה על כך. היא ניגשה למקומה והתיישבה, שוקעת במחשבות.

"נו נוי!" נשמע קולה של הדר לידה, "איפה הייתן?!".

נוי הרימה את עיניה, היא ידעה שהדר הולכת לדרוש הסבר מפורט, אבל היא פשוט לא רצתה לספר לה,

היא התחרטה שכעסה כל כך על מאי. היא לא הייתה צריכה לקרוא לה שקרנית.

"טוב, נוי, אם את מעדיפה להמשיך לשתוק כמו צמח מת אז בהצלחה!" הדר המתנשפת מהריצה הארוכה

החלה לאבד את סבלנותה.

"הדר.." מילמלה נוי, מנסה להחזיר את תשומת ליבה של 'המלכה' אליה.

"מה קרה שם?!" הדר זעמה, היא לא הייתה רגילה לדרוש סודות, בדרך כלל כולם היו מספרים לה ממילא.

"אני.. לא.. לא יכולה" השיבה נוי.

-

"שלום נסיכות שלי!" אמרה אימן של מאי וליאור כשפגשו שלושתן בתחנת האוטובוס. מאי שתקה.

את השעתיים האחרונות שהבריזה מבית הספר היא ישבה בגן, שקועה עמוק במחשבות, אחר כך אספה

את אחותה והגיעה לתחנת האוטובוס. היא לא ידעה מה להרגיש, הכל קרה מהר מדי.

בנסיעתן לבית מאי שתקה, היא חיכתה בציפייה לראות את הבית החדש, אבל עכשיו זה נראה לה

שטויות, היא רק קיוותה שמחר אמה תסכים לה להישאר בבית.

הן הגיעו. בית קטן שנראה ישן למראה חיכה צעדים ספורים מתחנת האוטובוס.

הן ירדו לקומת הקרקע. דלת עץ כהה-דהויה נפתחה וחשפה בית חמוד ונוח, גדול ומרווח בהרבה

מביתן הקודם. מאי הופתעה, היא ציפתה למשהו קטן יותר אחרי הבקטה העלובה שבה הן חיו עד כה. אך היא לא הגיבה.

האם הראתה לבנות את חדרן, המשותף. היא עצמה תגור בסלון שכן בבית יש רק 2 חדרים,

מטבח, שירותים ואמבטיה. למרות מידותיו הקטנות של הבית הוא היה מרוהט בצורה יפה, ולמרות

שהייתה זולה, היא נראתה יוקרתית ביותר. מאי חייכה, חושבת על המאמץ שאמה השקיע למענן.

"מאי, קרה משהו?" שאלה האם.

לפתע זה יצא ממנה, כמו לבה מהר געש, דמעות זלגו בכמויות והיא צעקה.

"אני לא רוצה את זה ככה! אני לא רוצה בית קטן עם שני חדרים עלובים! כן, זה כל מה שאנחנו מסוגלים

אבל זה לא מספיק לי! אני רוצה שיהיה לי בית גדול! כמו.. כמו.. כמו להן! אני לא רוצה לגור בבקטה

קטנה, אני לא רוצה לשקר שאני עשירה, בזמן שאני לא! אני לא רוצה שבקושי יהיה לנו כסף לחיות!! ו.. ו.."

לפי דעתי יצא פרק מאוד נכה ואני מצטערת!

תמשיכו להצביע, עדיין יש סיכוי ל200 ^    ^ ~