הנה הוא פה! סוף סוף!!!

אני לא ממש אהבתי.. אבל מקווה שאתן תהנו!!

שוב אני חייבת להגיד: תודה רבה שאתן מבינות וממתינות ואני מעריכה את זה כל כך הרבה!!!!!!!!

שיהיה בכיף..

אם אתן לא זוכרות קצת את העלילה עד כה אל תהססו לשאול או אפילו לבקש תקציר אם צריך חח

תהנו!:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"אני לא מאמינה!" קתי כמעט וצווחה תוך שהיא מסדרת את רצועות התיק שלה על כתפיה.

"לאיזה חלק מכל הסיפור את לא מאמינה?" גיכחתי וקמתי אחריה, גם אני מסדרת את תיקי, על כתף אחת.

"לזה שהם תאומים.. טוב, בסדר אבל שסירבת לצאת עם טום קאוליץ?!" היא עצרה ותקעה בי את אותו מבט שתקעה בי כשסיפרתי לה. עם עיניים גדולות.

"מי אני שאצא עם טום קאוליץ?! אני בטוח אעשה לעצמי בושות אז עדיף כבר לחסוך את זה. חוץ מזה שלא הייתי רוצה להיות עוד יותר שנואה בקרב בנות מהאקדמיה" הסברתי את הכל בפשטות אבל נדמה שלקתי זה לא נראה כל כך פשוט.

"פשוט אין לתאר אותך" היא אמרה אחרי דקה ארוכה שהתלבטה עם עצמה אילו מילים בדיוק יתאימו.

"את הולכת לדון אחרי השעה הבאה?" החלפתי את הנושא לפני שהיא הוציאה עוד מילה.

"לא.." היא השיבה ונראתה מעט מדוכדכת. "הוא נסע לכל הסוף שבוע" היא הסבירה את פשר המבט הנפול במשפט אחד מאוד ברור.

האמת שכן, הם לא יכולים אחד בלי השנייה יותר מיומיים. הוא משוגע אחריה, היא אחריו.. בדיוק ככה אני מדמיינת את האהבה שלי.

הוא מתקשר אליה בכל יום גם רק כדי להזכיר לה שהוא אוהב אותה. והפנים שלה אחרי שיחה איתו הם כמו פנים של מלאך, זוהרות ותמימות.

נכון, אולי הם רבים לפעמים אבל בדיוק כמו בכל מערכת יחסים נורמאלית ויציבה. הריבים שלהם מתגמדים וכמעט נעלמים לעומת הרגעים היפים שלהם ביחד.

 גם אני הייתי רוצה כאלו יחסים.

"אני לא מאמין! מישהי דחתה אותך! מזל טוב, זאת הפעם הראשונה לא?" התקפלתי מצחוק בדרך הביתה עם טום, מזכיר לו את התקרית הקצת מביכה שקרתה עם ורוניקה בבית הקפה.

"תצחק.. תצחק" הוא סינן בין שינו, דוחף אותי הצידה כמו שהוא תמיד עושה כשאני מפריע לו לחשוב.

"על מה אתה חושב?" הסתקרנתי לדעת והפכתי בהדרגה את התנשפויות הצחוק לנשימה אחידה.

"זה דווקא מדליק אותי" הוא דיבר עם עצמו ועצר להישען על הקיר של תחנת האוטובוס.

שתקתי, גם אם אני לא אשאל הוא ימשיך לדבר.

"מדליק אותי שהיא מנסה לשחק אותה קשה להשגה" הוא מלמל כששתי אצבעות מתקתקות על סנטרו.

"אני עוד אשיג אותה אתה תראה" הוא הפציר בי והצליח להוציא ממני גיחוך קטן. "אני מאמין בך" אמרתי בנימה צינית מיוחדת וטפחתי על שכמו. אבל במחשבה שנייה, אני באמת מאמין בו.

"היי, הנה אן! היא בטח נוסעת לקניון" טום הצביע על נקודה ורודה באופק שהתקדמה באיטיות כשמסביבה עוד כמה נקודות צבעוניות.

"יופי, מזל שאנחנו נוסעים הביתה" נשמתי לרווחה.

"לא נכון!" טום יצא בהצהרה מפתיעה ביותר וחיוך ערמומי נפרש על פניו, מהחיוכים שמבשרים רק רעות. "גם אנחנו הולכים לקניון" הוא בישר את הרעות ומנע ממני לעלות לאוטובוס שלנו שבדיוק באותו רגע הגיע לתחנה.

"לא טום! אי אפשר ללכת! צריך לעשות חזרות ו.. יש לי עבודות ו.. אן תהיה שם!" ייבבתי בתקווה שהוא ישחרר את אחיזתו ויניח לי לעלות לאוטובוס אבל זה לא קרה.

"תכננתי לשבת בבית" נאנחתי כשכבר התיישבנו בספסל האוטובוס והשתדלתי כמה שפחות להראות. בפעם הראשונה בחיי חשבתי כמה טוב שטום לובש חולצות ענקיות.

"תפסיק להיות כזה כבד.. קצת ספונטאניות" הוא אמר ובקולו נשמעה נימה כזאת כאילו בזה הרגע הוא הביס אותי בקרב 'את מי רוצות יותר בנות'.

"בילי?" נשמע קולה של אן מעבר לחולצתו של טום.  הנה זה מתחיל..

"מזלך שתמיד יש לי כסף בארנק" אמרתי כתגובה לעיניו הפקוחות לרווחה של טום שהיו מיושרות לאזור האוכל המהיר.

קתי לא הייתה ממש מרוצה מהבחירה שלי וזרקה את הגלידה שלה עוד לפניי שסיימה חצי אבל אני דווקא אהבתי את הפסיפלורה, היה אפשר לוותר על המנגו.

הרגשתי כמו ילדה קטנה בפארק שעשועים ענק. באמת שלא הייתי מלא זמן בקניון, בדרך כלל אין לי הרבה מה לחפש שם חוץ מאת עצמי.

דילגנו מחנות לחנות עד שקרצה לקתי חנות ההלבשה התחתונה. "עוד רגע קיץ! אני צריכה בגד ים" היא אמרה כתגובה להתנגדות המוחלטת שלי. "רק נמדוד" היא התחננה וכמעט שירדה על הברכיים אז חסכתי מבוכה אחת והסכמתי ללכת איתה בתנאי שרק היא מודדת.

אם מדברים על למדוד בגדים, את החלק של ההלבשה התחתונה אני הכי שונאת. תמיד זה יהיה או מבליט את כל השומנים החוצה או מלטף אותם וכמעט מחליק, אין אמצע בהלבשה תחתונה! בעיקר בתחתונים.. לא, גם בחזיות..אז גם בבגדי ים.. טוב הכל!

קתי נכנסה לחנות כמעט בדילוגים מעבירה את ידה לכל אורך המתלה של בגדי הים בשלל הצבעים והצורות.

עוד לפני שבכלל הספקתי לקלוט שיש גם נעלי בית בחנות הזאת קתי ליקטה לפחות ארבעה בגדי ים מכל המבחר.

"מעניין אם יש להם את זה בירוק" היא הצביעה על אחד מבגדי הים הביקיני שבידיה.

"תשאלי את המוכר" אמרתי כשבראשי חולפת המחשבה איזה צבע הכי מתאים לעיניים החומות של קתי.

"סליחה, יש לכם את זה בירוק?" שמעתי את קולה של קתי מעבר למעמד של החזיות באמצע החנות.

"אני לא מוכ.. כן! אולי.. אני אבדוק לך " נשמע מיד קול צעיר ומאוד מוכר.

"ורו!" נשמעה צעקה שמתכוונת להיות לחישה ואני קפצתי ממקומי רצה לעברה של קתי.

"מה קרה?" שאלתי מבוהלת ועל פניה הייתה נראית הבעת הלם מפחידה.

"זה טום.. הוא מוכר.. טום.. הוא פה.. הוא מוכר פה" היא גמגמה בצורה שממש לא אופיינית לה ועד שהצלחתי לקלוט מה היא מנסה להגיד הגיח מתאי ההלבשה לא אחר מאשר טום קאוליץ.

הבנתי את פשר הבעת ההלם ועטיתי אותה במהירות גם על פניי.

"לא.. אני מצטער, אין לנו את זה אבל אם תתני לנו את הטלפון שלך אז.." הוא החל להגיד עד שעצר את עצמו במבט ישיר אליי.

"ורוניקה?!" הוא פלט והצטרף להלם הקבוצתי.

"הו, כמה נחמד שאתם נפגשים שוב!" קתי ניפצה את השתיקה ואיתה את ההלם.

"ורוניקה בדיוק סיפרה לי עליך" היא צייצה בהתרגשות ובניגוד למה שציפיתי היא לא התחרטה על זה.

"באמת?" הוא שאל ולא נראה מופתע בכלל. "מה היא אמרה עליי?"

לא קתי, רק אל תסבכי אותי, אני לא אצא איתו, זה לא יקרה.. לא אמרתי עליך כלום טום, היא סתם אומרת, אתה חמוד, את זה אתה כבר בטח יודע.. תלך.. תצא עם בנות ברמה שלך, עד שאני אגיע לשם אתה כבר תהיה בקבר..

"היא אמרה שהיא מאוד תשמח לצאת איתך!"

אם יש שאלה אחת שאני שואלת את עצמי בכל יום מחדש: ורוניקה,

למה את שותקת?!