טוב, אני לא אפסיק לעולם ואני אגיד- ת-ו-ד-ה-!

ממש קשה לי לכתוב ולהעלות פרקים ואתן פשוט הופכות את כל הקושי הזה להרבה יותר קל!

כיף לדעת שיש לי קוראות כאלו!

בשבוע וחצי הזה כבר חשבתי עשרות פעמים לסגור את הבלוג.

הפוסט הזה ממש היה אמור להיות הודעה על סגירה אבל לא הייתי מסוגלת! ובמקום זה סיימתי את הפרק שהתחלתי לפני שבוע.

בגישה שנולדתי איתה אני אמשיך: מה שמתחילים צריך לסיים! ואני ממשיכה גם כי אני אוהבת את הסיפור וגם כי אני לא מסוגלת להפרד מהבלוג הזה אז.. יהיה קשה ומי שימשיך לקרוא ימשיך, מי שלא לא.

אני מצטערת שלא הגבתי על כל התגובות.. זה קצת קשה אבל היה מעודד לקרוא אותן וכמו תמיד- כיף!

שיהיה לי בהצלחה ושאני אצליח לכתוב פרקים יותר בקלות אמן!! XD

(מסר אישי לדיי: ב.ו.ב לנצח וגם פה.. אני עוד אצליח לכתוב)

ו.. תהנו!:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טום הביט בחיוך שלי ארוכות. כבר התחלתי לחשוב שנתקע לי משהו בין השיניים ויחד עם המחשבה הזו עברו בראשי כל המאכלים שאכלתי היום. האחרון היה גלידה, אין בה דברים ירוקים. אולי החתיכות של המנגו, חתיכות קטנות כאלו שאף פעם אי אפ..

"נו, מה את אומרת ורוניקה, מתאים לך?" קתי צבטה אותי בגבי כמו שהיא תמיד עושה כשאני מתחילה לחלום ליד אנשים אחרים.

"כן, כן יופי מתאים לי!" פלטתי כתגובה לצביטה מבלי לדעת על מה בכלל אני משיבה עד שנפל האסימון. הוא לא נפל מעצמו, זה קרה בזכות טום. "יופי, אז בעוד שבועיים קבענו בבית הקפה" הוא הכריז בקול, נשק לשתינו על הלחי ועזב את החנות בצעדים קלילים.

קתי חייכה אליי חיוך ללא שיניים, חיוך שאומר רק דבר אחד- 'תראי איזו חברה יש לך, מסדרת לך הכל!'.

בלעתי את טיפת הרוק שנשארה בגרוני היבש והתחלתי להפנים. בסדר, אני אצא איתו. פעם אחת, אולי לא יהיה כל כך נורא כמו שאני חושבת. אחרי הכל, זו תהיה כבר הפעם השלישית שאני יוצאת עם מישהו. למרות שהפעם הראשונה לא כל כך נחשבת כי זה קרה לפני אולי שבע שנים, עם חבר מהכיתה של מייק. יצאנו עם מייק וחברה שלו אחרי שמייק צעק על אבא ימים שלמים שאני אעשה לו בושות אבל אבא התעקש. ובגלל העקשנות של אבא, שדווקא אותה לא ירשתי, סבלתי במשך חודשים מההקנטות של כל הכתה שיצאתי עם הילד והנזלת. אז מה, אז הוא מנגב את האף בתדירות יותר גבוהה מבן אדם רגיל! זו סיבה לצחוק עליו?!

"נו, ורו מה את אומרת? את הפסים או הלבן עם הפרחים?" קתי שאלה כבר בפעם השלישית אחרי שיצאה ונכנסה שוב ושוב לתא ההלבשה. "את זה עם הפרחים אבל בירוק" אמרתי לבסוף אחרי מחשבה מעמיקה על כל הצבעים שיכולים להתאים לגוון העור המעט חיוור שלה. "לא ביקשת כבר מטום את מה שר.." התחלתי להגיד אבל התמונה של טום עוזב את החנות צצה בראשי וקטעה את דבריי.

לבנות יש מין צורך מוזר שכזה בעוד מישהו איתן כשהן הולכות לקניות. עם זה אני עוד יכול להסתדר אבל כשהמישהו הזה יהיה אני?! למה זה מגיע לי?!

נגררתי אחרי אן מחנות לחנות כשפעם התירוץ הוא "אין לי מכנסיים" ופעם אחרת "אני רוצה שמלה חדשה כבר חודשים" ואחרי שכבר הראיתי סימני ייאוש וכמעט סימנים כחולים באצבעות של הידיים מרוב שקיות, התירוצים הפכו להיות "רק למדוד" או "עוד חנות אחת והלכנו" ועוד כאלו בסגנון.

אם רק יכולתי לזרוק עליה את כל השקיות, לצעוק עליה שאני לא בא איתה לקניון לעולם ולברוח הייתי עושה זאת אבל החזקתי את עצמי חזק והזכרתי לעצמי שאני עושה את זה רק בשבילי.

כשישבתי וחיכיתי באחת החנויות קרה מקרה נדיר. מישהו שמע את זעקותיי שם למעלה והחליט לשלוח לי בידור. ורוניקה בדיוק נכנסה לחנות יחד עם עוד מישהי והתקדמה לעבר תאי המדידה, בדיוק למקום בו אני ישבתי.

היא נראתה כאילו עברה מסע עינויים כמוני ונפלה על הכורסא שלידי באנחה כבדה בלי לשים לב אליי אפילו.

חיכיתי כמה דקות לראות אם היא תשים לב אליי בעצמה. רק כדי לשעשע את עצמי.

"היי ורוניקה" אמרתי אחרי כמה דקות שזה הפסיק להיות משעשע. היא קפצה בבהלה והתנשפה כשסופסוף הבחינה שאני יושב ממש לידה.

"ביל" היא פלטה בין נשיפה לנשיפה "הבהלת אותי".

צחקתי למראה המבוהל והמבועת שלה והיא הצטרפה לצחוקי מיד אחרי שנרגעה.

"מה את עושה פה?" שאלתי בדיוק בשנייה שהיא שאלה את אותה שאלה אבל החלק היותר מצחיק הוא שהשבנו באותו הרגע ובדיוק את אותה התשובה "אני פה עם חברה".

כנראה שכמו שחשבתי היא לא במיוחד חובבת אופנה ויחד עם זאת גם לא חובבת קניות. מינוס ופלוס יחד, בחורה מאוזנת.

השיחה בינינו שנמשכה לפחות עשר דקות הרגישה כמו דקה אבל אן קטעה אותה בדיוק בחלק המעניין בו התחלתי לספר לה על הפרויקט שלי באקדמיה.

"הולכים!" היא ציוותה ומשכה אותי באגרסיביות מהספה.

"אוקיי" הסכמתי באושר ואספתי את כל השקיות לרגלי הספה, אמרתי שלום לורוניקה שמאיזו סיבה נראתה מעט מפוחדת והלכתי אחרי אן. הביתה!

גם בידור וגם את הדרך הביתה ורוניקה סידרה לי והבונוס להכל הוא שהיא חמודה.

אני חושב שזו תחילתה של ידידות טובה, אנחנו עוד נסתדר יחד בעבודה.

וכמו שחשבתי כך התחיל לקרות. שבועיים עברו מאז אותו יום, שלא יחזור שוב, בקניון.

ארבע משמרות עשינו יחד וארבעתן היו כיף אחד גדול מלבד העובדה שכל אחת מהן התחילה בעצבים, אני עוד אלמד אותה לא לאחר.

בינתיים הצלחתי ללמד אותה להפעיל את מכונת הקפה.

בהתחלה היה קצת קשה עד שהיא התגברה על הפוביה שלה מהריח. אני לא מבין איך בן אדם  ששונא ריח של קפה הולך לעבוד בבית קפה. "לא חשבתי על זה" היא השיבה כששאלתי אותה  וכמעט גרמה לשולחנות להיבהל מפרץ הצחוק שלי.

אני לימדתי אותה להשתמש בקופה והיא לימדה אותי איך להרוויח טיפים יותר גדולים. או לפחות ניסתה, היה לה קצת קשה ללמד ואת הקושי היא הסבירה במילים "אני לא יודעת איך אני עושה את זה".

מיום ליום מאז שהתחלתי לעבוד עם ביל הרגשתי שאני לא עומדת יותר ברגשות שלי. רציתי שהרגעים שנשארנו לבד יאריכו לנצח. היה לי כל כך כיף איתו.

יש רגעים שהוא טיפה שתלטן ועצבני זו כנראה אובססיה שלו לשלמות אבל אני מסוגלת לסבול את הרגעים האלו. לפעמים הוא כל כך חמוד כשהוא מתעצבן.

כשהוא ניסה ללמד אותי להפעיל את מכונת הקפה היה קצת קשה. טוב, מאוד קשה. אני לא אשמה שנולדתי קשת קליטה ושיש לי חשק להקיא מקפה ושהוא עומד ממש מאחוריי, מחזיק לי את הידיים, מכוון אותי דרך כל שלבי ההפעלה ואני לא רוצה שהוא יפסיק!

מה"פוביה" (איך שהוא קורא לזה) שלי מקפה הוא צחק והוא לא הבין איך אני מצליחה לעבוד בבית קפה.

אולי כי אני חייבת לעבוד?! בניגוד אליך ולשאר, להורה שלי אין את היכולת לספק לי צרכים מעבר לאוכל, לימודים וקורת גג במיוחד כשיש לו אישה שעדיין לא החליטה במה היא רוצה לעסוק ועוד ילד מפונק שדורש יותר מדיי.  ובאף מקום אחר לא הצלחתי להחזיק מעמד בעבודה כי אף אחד לא אוהב שמאחרים ושחולמים באמצע החישוב, או שמאבדים לו את הכלב, או לא מצליחים להרגיע את התינוק.

זה המקום היחיד שמוכן לסבול אותי וגם אתה עובד איתי אז למה שאני לא ארצה לעבוד כאן?

אבל העדפתי להגיד שלא חשבתי על זה.

במשך שבוע שמרתי את התחושה שלי לעצמי עד שהחלטתי ללכת ולספר הכל לאמא. כשזה לא עזר וגם לספר לג'סי לא עזר הלכתי בסופו של דבר לקתי למרות החשש מתגובתה.

"ורו.." היא אמרה את שמי באכזבה אחרי ש'שפכתי' את הכל מהלב וסיפרתי לה תוך שהשלמתי עם עצמי שאני באמת מתחילה להתאהב בו.

"אבל את לא מבינה כמה הוא מושלם" ניסיתי לשכנע אותה שזה בסדר אבל היא צחקה ואמרה "אני בטוחה שזה רק בראש שלך". קצת נעלבתי אבל אחרי הכל יש משהו בדברים שלה ואני גם יודעת שזה חלק מהדרך שלה לשכנע אותי להפסיק לחשוב עליו מעבר למכר.

"ורו, יש לו חברה והכל מסתכם בעובדה הזו! לא מתעסקים עם בנים שיש להם חברות, תאמיני לי" היא אמרה ומהניסיון שלה אני יודעת שכדאי לי להקשיב לה אבל הבעיה היחידה היא שאני לא רוצה.

"פשוט תתחילי לשכוח ממנו" היא הציעה או יותר ציוותה ואני הסכמתי בידיעה שאני לא בדיוק אצליח לעשות את זה. "או! היום את יוצאת עם טום. זו דרך מצוינת לשכוח ממנו" היא התפרצה בהתרגשות ועוררה שוב את החששות שלי מהפגישה שהצלחתי להדחיק במשך שעה. אבל היא הדליקה נורה בראשי.

"לאן אתה הולך?" שאלתי בלי חשק לדעת את טום שבא להתארגן במקלחת שלי. הוא טוען שנשרפה לו הנורה, אני טוען שהוא פשוט יוצא עם מישהי והוא בא להיות קרוב אליי כדי לספר לי את כל מה שהוא מתכנן. איך הוא אוהב את זה.

"נו, אני יוצא עם זאת שלך מהקפה" הוא השיב לשאלתי תוך שקרץ להשתקפותו במראה.

"נכון!" נזכרתי לפתע וכל היציאה הזו התחילה לעניין אותי.

"אל תעשה שטויות" הזהרתי אותו לפני שיצא. לא מגיע לורוניקה להיפגע ממנו.

הוא הסיר את הידיים שלי שתפסו בכתפיו ושתק שתיקה שאומרת הכל, הוא כבר תכנן את הכל מראש.

"ביל, אני יודע, היא שונה, כבר אמרת לי, אני אקח את הזמן איתה. מרוצה?" הוא אמר רק כדי להעלים מפניי את הבעת הדאגה והסתובב לדרכו.