יש חלק ב'! 
ואוו סוף סוף!! כן.. אז הנה חלק אחד של הפרק כי אני חייבת לצאת אבל מאוחר היום בערב החלק השני!
די! אתן הקוראות הכי מתוקות בעולם!! אתן לא מבינות כמה נרגעתי והיה לי כיף לקרוא היום את כל התגובות שלכן לפוסט הקודם! מתה עליכן!!
התגעגעתי כל כך! עבר המון זמן ובגלל זה תקציר של הסיפור עד כה כדי שתתחבו יותר חח:
ורוניקה מילר בת 17 מבולגנת, חולמנית וחסרת ביטחון הולכת לעבוד בבית קפה ושם היא מכירה את ביל קאוליץ, גם בן 17, מסודר, אחראי ומלא ביטחון. לביל יש חברה מאולצת כבר שנתיים בשם אן, ורוניקה רווקה מאז שהיא זוכרת את עצמה.
ורניקה יתומה מאם, חיה עם אבא שלה, אשתו, חצי אח וכלבה שהיא החברה הטובה השניה שלה אחרי קתי. ביל חי עם אחיו התאום, טום, יחד עם אמם והחתול הפרטי שלו ולומד באקדמיה שזהו הבית ספר המיוחל של ורוניקה שלא לומדת בו.
שניהם עובדים ביחד וורוניקה מתחילה לפתח רגשות לביל אבל טום, האח המבוקש, רוצה להוסיף את ורוניקה לרשימת הבנות שלו וביל בכלל לא מסתכל לכיוון שלה.
נשמע כמו תקציר של סרט קומדיה-רומנטי חחח
תהנו!:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי שעה ארוכה של הרהורים וניסיונות כושלים להרגעת או הפחתת ההתרגשות והלחץ מהפגישה החלטתי לקום מהמיטה ולפחות להתחיל להתארגן לקראתה.
מה אם טום ירגיש שיצאתי איתו רק בגלל שהוא הבן אדם הכי קרוב לביל? זה יהיה ממש פוגע מצידי, אף פעם לא עשיתי כזה דבר.
עמדתי מול הארון הפתוח וסרקתי את שלושת המדפים מכל הכיוונים שוב ושוב כשהאמרה המוכרת מתנגנת לי בין הראש לשפתיים- אין לי מה ללבוש!
אני אתנהג בטבעיות, אי אפשר לדעת מה יהיה. אולי זאת תהיה הפגישה הראשונה והאחרונה לגמרי שלנו.. אבל אם זו תהיה האחרונה סימן שלא היה טוב, לא.. זה לא טוב.
בסופו של דבר נשארתי עם שני זוגות מכנסיים על המיטה (מתוך השלוש שיש לי) וכמה חולצות אפשריות שכדי למצוא חלק מהן יש צורך בחפירה מעמיקה בארון.
אם יהיה ממש לא טוב? אולי הוא יספר לביל.. מה אולי?! בטוח! ואז ביל ישנא אותי!
ואם אני אעשה לעצמי בושות? ברור שאני אעשה בושות.. וגם אין לי מה ללבוש! אין לי אף בגד מיחד! אני לא יכולה לבוא עם בגדים שאני הולכת איתם לבית ספר!
יופי ורוניקה, תעשי לעצמך בושות עוד לפני שיצאת!
אז אני לא אצא.. אבל כבר אי אפשר.. אוף!
נחתתי על המיטה בכל הכובד וכיסיתי את העיניים בידיי תוך שאיפת אויר עמוקה וארוכה.
"פשוט לכי" סיכמתי את הכל יחד עם נשיפת כל האוויר בחזרה החוצה.
אחרי כמה שניות של שקט טוטאלי קמתי לישיבה ומשכתי את המכנסיים שהתקמטו תחתיי. אני אלבש אותן.
פניתי לחפירה המעמיקה בארון במטרה למצוא חולצה כשבדרך נתקלתי בשמלה היחידה שיושבת לי בארון כבר שנים. הפעם הראשונה והאחרונה שלבשתי אותה הייתה במסיבת יום הולדת של אן לפני כמה שנים.
אחרי כל המחמאות שקיבלתי עלייה החלטתי לא ללבוש אותה שוב, לשמור אותה לאירועים מיוחדים במיוחד וגם בגלל שאן המליצה לי לא ללבוש אותה במילים "היא עושה לך תחת גדול".
הוצאתי אותה מהארון והצמדתי אותה לגופי, מעניין אם היא עוד עולה עליי.. תפחתי לא מעט מאז.
אחרי כמה סיבובים סביב עצמי בהתלהבות שהשמלה מתנפנפת גם כשאני לא לובשת אותה החלטתי להחזיר אותה לארון, זה עדיין לא אירוע מיוחד במיוחד.
כל ההתארגנות והחיפושים אחר בגדים הכניסו בי מצב רוח מרומם. דילגתי בין האמבטיה לחדר. פה מסדרת את השיער, שם מחלפיה חולצות עד שהגעתי לשלב האיפור.
אני לא נוהגת להתאפר הרבה וזה רק בגלל בעיית הזמן. אני לא זוכרת בוקר אחד שקמתי בזמן והספקתי להתאפר ולהתארגן בשלווה לבית הספר.
כיסיתי את כל הפנים באיפור וחייכתי להשתקפותי בראי, מתמלאת ביטחון בכמה רגעים.
יהיה כיף, את יוצאת רק בשביל הכיף ורוניקה. תפגשי את טום כי הוא ביקש, בלי אף קשר לביל! את ביל את תפגשי בעבודה.
ובמילים האלו והביטחון שנמלאתי בו בדקתי את השעה ואם אזור הכניסה לבית ריק כדי שאני אוכל לצאת בשקט בלי יותר מדי שאלות מיותרות. לגבי השעה, במקרה הטוב אני אאחר בכמה דקות אבל מייק יושב בסלון ואנה, אמא שלו, במטבח מה שאומר- סכנה משני הכיוונים. חזרתי במהירות לחדר ברגע שצץ הרעיון במוחי ועטפתי את עצמי בסווטשירט גדול כולל את הראש כך שלא רואים את החולצה עם המחשוף, לא תכשיטים ולא איפור.
ברגע שהנחתי את ידי על הידית נשמעה השאלה ה צפויה ביותר "לאן?" שאלו אנה ומייק ויחד עם השאלה הופנו אליי שני הראשים. "טיול עם ג'סי" השבתי במהירות תוך שאני נזכרת שג'סי נחה בחדר שלי והדלת סגורה.
אמא כרגיל לא בבית, טום יצא, נשארנו רק אני וגוצ'י והפרויקט הגדול שלי. לקחתי את השיר שלי, פנקס ועט וירדתי לסלון לשבת ליד גוצ'י עם פיצה ובירה שהיו המזון היחיד שנותר במקרר.
דבר ראשון שהשיר הזה צריך זה שם. קראתי את השורות הקצרות שוב ושוב, מתגאה ביצירה שלי ומחפש את השורה שתהיה המושלמת בתור שם. אחרי כמה קריאות כבר התעייפתי ואפילו גוצ'י הראה סימנים כשהתחכך ברגלי, מחפש אחר תשומת לב. תוך כדי שרשמתי ומחקתי בפנקס כל מיני שמות אפשריים נזכרתי ביום שכתבתי את השיר. רבתי עם אן באותו יום, חזרתי הביתה עצבני וסגרתי את עצמי בחדר. עד הערב ישבתי והקשבתי למוזיקה עד שנרגעתי ולקחתי את המחברת המקומטת והישנה שלי והתחלתי לכתוב. את כל השיר כתבתי בהרגשה יחידה שכל מה שאני רוצה וצריך זו אהבה. מישהי לאהוב, אהבה אמיתית. כנראה שהריב עם אן השפיע עליי הרבה, דמיינתי שאת השיר הזה אני אקדיש למי שאני באמת ארגיש צורך להגיד לה את המילים הללו.
בסופו של דבר בחרתי בדרך הקלה והפשוטה, החלטתי לקרוא לו 'לצידך' פשוט וקליט וגם השורה הראשונה בפזמון.
השלב השני והקשה יותר היה לבחור סגנון או להתחיל לחשוב על לחן מתאים. אני רוצה שהוא יהיה רגוע ונעים אבל יתעצם באיזשהו חלק, לקראת הסוף, אולי כבר באמצע. ניסיתי לשמוע ליווי גיטרה בלבד אבל זה לא התאים לי. בשביל שהוא יתעצם אני אזדקק לתופים ואם תופים אז חייבים גם בס ואולי אפילו עוד ליווי גיטרה או כינור. חשבתי גם על קול ליווי או קולות רקע אבל ויתרתי על הרעיון, אני רוצה שזה יהיה רק אני והמיקרופון.
כל המחשבות האלו הכניסו בי מרץ והתרגשות, זה באמת הולך להיות פרויקט שכל האקדמיה תדבר עליו. אני רוצה לעשות משהו בלתי נשכח! לא עמדתי בציפייה לתחילת האודישנים והחזרות.
את כל ההתרגשות והרישומים שלי קטע צלצול טלפון מטום.
הוא מחכה לה כבר רבע שעה, שזה לא מפתיע אותי, אבל הוא לא טרח לבקש את הטלפון שלה כי הוא חשב שיש לי אותו. "מזלך שאני בן אדם מסודר" אמרתי והתחלתי לחפש את המספר ברשימת אנשי הקשר הארוכה שלי. אחרי שנתתי לו את המספר וצחקתי על מקום המפגש המוזר שהם קבעו הוא ניתק
במהירות בטענה ש"או! הנה היא באה".
מעניין כמה שהורוניקה הזאת מסוגלת לאחר לכל מקום.
כמו שחשבתי איחרתי רק בכמה דקות, אני חושבת שאפשר לקרוא לזה "איחור אופנתי". את הסווטשירט השארתי מחוץ לבית והגעתי מסודרת ומטופחת אבל ברגע שראיתי את טום אבדו כל ההתרגשות והביטחון.
הוא התקדם לעברי בחיוך ועוד לפני שהספקתי להחליט למי מבין התאומים קאוליץ יש עיניים חומות יותר כבר הרגשתי את ידו סביב מותני ושפתיו על לחיי בנשיקה קטנה.
"שנלך?" הוא הציע אחרי שהחמיא לי על המראה והעלה סומק קל על לחיי אבל העלה קצת יותר את הביטחון.
חלק ב':
התקדמנו ברחוב ליעד שככל הנראה רק לי היה לא ידוע אבל סמכתי עליו וגם נהניתי מהציפייה.
"אז למה לא באתי לאסוף אותך מהבית? תזכירי לי" הוא שאל ברגע קצר של שתיקה "אני גרה רחוק" שלפתי תשובה במהירות. אם הוא היה מגיע אליי הביתה סווטשירט לא היה מספיק כדי להתחמק משאלות מיותרות וכמובן לא שכחתי מהעובדה שמייק והוא מכירים כך שאם מייק היה רואה אותו אצלי בבית או בכלל היה יודע שאנחנו יוצאים הייתי סובלת. מאוד.
"אח, אני מחכה ליום שיהיה לי אוטו" הוא אמר ונשך את שפתו התחתונה ועוד לפני שהספקתי לשאול הוא כבר ענה- "רק עוד ארבעה חודשים! ביום של היום הולדת אני מוציא רישיון ומקבל אוטו" הוא אמר וחייך לעצמו בחולמנות. מקבל אוטו, וואו!
"מה איתך?" הוא שאל ולא הבנתי לאיזה חלק הוא בדיוק מתכוון. "לי יש עוד זמן" השבתי בפשטות והוא חייך אליי ועצר "הגענו" הוא הכריז ופתח דלת גדולה של מקום שלפי הרעש נשמע כמו מועדון אבל לפי הסביבה השוממת הבנתי שלא.
נכנסתי אחריו, מביטה לצדדים, באולינג? תהיתי כשראיתי את מסלולי הפרקט הארוכים ונתקפתי חששות.
הפעם האחרונה ששיחקתי באולינג הייתה אולי בגיל שבע.
הבטתי בטום שבניגוד אליי נראה מאוד מרוצה והיה קצת עסוק בלחיצות ידיים וחיבוקים של כל מיני מכרים שאני ממש לא הכרתי.
"מה את אומרת?" הוא שאל בגאווה ואני חייכתי רק כדי לא להרוס את ההתלהבות שלו "אני לא יכולה לחכות להתחיל!" צהלתי ובכך עשיתי את הטעות הגדולה שלי הערב.
הוא הושיב אותי ליד אחד המסלולים ואמר שהוא כבר מגיע.
בינתיים הבטתי סביבי בכל האנשים ששיחקו ונראו כמו מקצוענים, בלעתי את הרוק בקול, חוששת שמא טום מצפה ליותר מדיי. לא היה לי כל כך חשק להביך את עצמי.
כמעט ולא ראיתי סביבי בנות חוץ מכמה מלצריות ועוד מספר בנות שהגיעו בקבוצה עם כמה בנים, רוב המקום היה מלא בבנים וקצת גברים, היה גם אזור של שולחנות ביליארד ואזור שנראה כמו בר. מעניין שלא ידעתי על הקיום של המקום הזה.
ממש ברגע שהתחלתי להרגיש קצת לא בנוח טום הגיע עם שני זוגות נעליים ושתי כוסות מלאות במשקה לא מוכר. "הבאתי גם משהו קטן לשתות" הוא הסביר והניח את הכוסות על השולחן הנמוך שלידינו.
"ניחשתי שאת בערך במידה 38" הוא אמר והגיש לי את אחד מזוגות הנעליים. הוא טוב בזה.
אחרי התארגנות קצרה הוא כבר הפעיל את כל מה שצריך להפעיל ושנינו היינו מוכנים למשחק מלבד שאני הייתי מוכנה רק חיצונית.
הוא הביט בי לרגע וחייך. הוא נראה מאוד רגוע ונינוח בניגוד אליי והרגשתי שהוא מנסה לגרום לי להרגיש כמוהו רק חבל שהוא לא יודע שלוקח לי המון זמן להיות רגועה ונינוחה ליד מישהו זר ובמיוחד במצבים כאלו.
"לא שיחקת אף פעם נכון?" הוא אמר כאילו קורא את מחשבותיי. התלבטתי לרגע מה כדאי לענות ולבסוף החלטתי לקחת סיכון. "לא ממש" השבתי וחייכתי במבוכה אבל הוא נראה דווקא מרוצה. מהרגע הזה התחלתי להרגיש קצת יותר בנוח איתו, הוא נתן לי תחושה של ביטחון לידו.
בתחילת המשחק הוא הרשה לאגו שלו לפרוח קצת ונתן לי לזרוק את הכדורים אחד אחרי השני היישר לתוך התעלות. בניגוד למה שחשבתי זה לא היה כל כך מביך, זה דווקא היה כיף ומצחיק. העובדה שהוא נהנה גרמה לי להנות יותר.
מהר מאוד גילית שהמשקה הלא מוכר הוא קוקטייל מיוחד של המקום שלא היה לי כל כך אכפת לנסות, הייתי מוכנה גם לשתות אלכוהול רק כדי להיות יותר משוחררת ופחות ביישנית כמו תמיד.
כשהמשחק התפתח טום החליט לקחת את העניינים לידיים ולהפוך אותו ליותר מעניין.
"בואי, אני אלמד אותך שיטה" הוא הציע וקם ממקומו בדיוק כשהגיע תורי. "קודם כדאי שתבחרי את הכדור שהכי קל לך" הוא אמר והגיש לי את אחד הכדורים שהיה ממוספר במספר שלוש עשרה.
הוא התקדם אחריי עד לקו האדום על המסלול וכיוון אותי כך שאעמוד עם צד שמאל כלפי המסלול.
הוא עמד מאחוריי ואחז בשתי ידיי שאחזו בכדור. "האצבעות" הוא צחקק והתקרב קרוב יותר, מזיז את הידיים שלי והאצבעות, בכלל לא שמתי לב מה הוא עושה, ריח הבושם שלו סחרר אותי.
הוא לחש עוד משהו באוזן, הזיז את הידיים שלי וזרק איתן את הכדור. יכולתי לשמוע כל גלגול של הכדור על הפרקט, הכל נעשה איטי ומסוחרר סביבי וברגע אחד כשהפינים נפלו ברעש גדול הכל חזר לקצב נורמאלי.
טום צחק וחיבק אותי והגיש לי את הקוקטייל שלי שאני אירגע קצת.
כך כמה פעמים הוא הדריך אותי ומפעם לפעם זה נעשה יותר קרוב ואינטימי והקוקטיילים הכפילו את עצמם ובדיוק שהתחלתי להרגיש טיפה לא בנוח המשחק נגמר.
כמובן שטום ניצח והיה מאוד מאושר אבל יחד עם זאת הוא נראה גם טיפה מאוכזב.
בחוץ כשנעשה טיפה קריר טום הניח את זרועו סביב כתפי וחיבק אותי בחמימות. למרות כל הקרבה עדיין היה ריחוק גדול בינינו, שרר מין מתח כזה שהתבטא בשתיקות ובאי הנוחות שלי כשהוא היה מאוד קרוב.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אלווה אותך?" הוא שאל כשהגענו לתחנת אוטובוס קרובה לבית שלי. "בטוחה" השבתי והורדתי את הסווטשירט הגדול שלו שהספיק להגיע אליי בדרך הארוכה.
"זה לא נראה כאילו תצליחי להגיע לבד" הוא צחק כשכמעט נפלתי מהמדרכה אבל אני צחקתי והודיתי לו. הוא חושב שאני גרה רחוק אבל יש לי בסך הכל שלושה בניינים לעבור.
"ממש נהניתי" אמרתי והבטתי בעיניו ככל שהצלחתי "גם אני" הוא אמר והניח את ידיו על מותניי, מקרב לאט לאט את פניו לפניי "את ממש יפה את יודעת?" הוא לחש, לא מצפה לקבל תשובה ובמשפט הזה הוא ריכך אותי עד הסוף. נמשכתי אחריו לנשיקה ארוכה שנהניתי ממנה באותו הרגע אבל ידעתי שאני אצטער עליה מאוחר יותר. "אז.. נדבר" עצרתי את הנשיקה ברגע לא צפוי והפכתי את טום למופתע "כן.. נדבר" הוא אמר והתעשת ברגע.
שם התפצלנו כל אחד לדרכו, טום נראה מסופק חלקית אני עם חיוך שחציו מאושר וחציו מודאג. זאת הפעם הראשונה שיצאתי עם מישהו מאז הרבה זמן והיה בהחלט כיף, אבל אני לא יודעת אם דווקא טום הוא המישהו שהייתי רוצה לצאת איתו אולי הייתי רוצה שהוא יהיה מישהו אחר.. מישהו כמו אח שלו?
נכנסתי הביתה בשקט מוחלט והתקדמתי לחדרי בצעדים קטנים וחלשים. דלת החדר שלי הייתה פתוחה ואור נראה מתוכו מה שהיה נראה לי חשוד במיוחד אבל לא טרחתי לפענח, כל מה שרציתי היה ליפול על המיטה בשינה עמוקה.
"אז איך היה הטיול עם ג'סי?" הקפיץ אותי בבהלה קולו של מייק שישב על מיטתי, מלטף את ג'סי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
