אם עד עכשיו לא זכרתי כמה אני אוהבת את התנועה, אז עכשיו אני זוכרת,
אני לא הכי זוכרת פנים אבל אני זוכרת שסדירנו את האולם ביסודי להפעלה של החניכים וארוחת ערב של המדריכים והצוות הפעיל,
אחרי זה שהייתה את ההפעלה עצמה כמה בנות ישבו על אחד הספסלים ששימש כתחנה לחניכים,
אני פניתי למדריך שלהן בבקשה לפנות אותן משם כדי שהחניכים שאני מפעילה יוכלו להנות מהתחנה עצמה
ולא יצטרכו לדלג על התחנה, הוא כמובן זילזל בבקשה שלי בטענה שאני ילדה קטנה ושאין לדבריי חשיבות,
כמובן שאני נפגעתי עד עמקי נשמתי וגם שזה היה חלום אבל ממש הרגשתי את תחושת הפגיעה בתוך הגוף,
בארוחת ערב של הצוות כמובן שהתלוננתי על הפגיעה הזו, ששאלו את שם המדריך לא ידעתי לענות,
לאחר שתיארתי אותו נודע לי ששמו הוא דניאל והובטח שהעניין יטופל, לאחר מכן המדב"ית, ששמה היה רוני לדעתי,
הטיחה בנו על התנהגות מסוג זו ופתחה דיון על גבי עקרונות מוסריים חובה שיהיו במדריכים,
[כיבוד כל אדם לא משנה גילו, אמפתיה, הבנה, רציונאליות, מוסריות, לאהוב את החולצה הכחולה, אובייקטיביות, אגו]
ועל איך ניתן שדבר כזה לא יחזור שוב וכל מיני,
באמת שהחלום הזה הבהיר לי בצורה מוחשית, כמה התנועה חשובה לי.
אני אוהבת את החלומות האלהD:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Bloody Santa