צו'פקה

באותו היום אספתי את החפצים שאני צריכה,מזוודה אחת .

הגעתי למסקנה שבמשך שנה פחדתי מהחיים יותר מאשר פחדתי מהמוות.

לאחר לילה ללא שינה רצוף מחשבות של איך אני הולכת לקדם את העניין הגעתי לעבודה הודעתי על עזיבתי,התקשרתי להוריי ,הם הגיבו שונה-אבא עודד ואמא נותרה מבוהלת ולא מעכלת מעברו השני של הטלפון.

אחרי שנתיים של מערכת יחסים שרוקנה אותי לגמרי מחלומות ומתקוות לעתיד פתאום הרגשתי התעוררות נפשית ולכמה ימים מצאתי את עצמי חיה.

בשנה האחרונה למערכת היחסים שלי ושלו היה קול מתמשך בראשי "הגיע הזמן" לשבועות התעלמתי מהקול הזה המהדהד בראשי כשבתוך תוכי בוערת האפשרות לראות את החיים כפי שהם.

הייתי רדומה.

הייתי מתה.

ועכשיו האפשרות מתקדמת אל עברי יותר ויותר מידי פעם נוגעות בי הספקות מחשבות על מה יש לי להפסיד ...האם הבחירה היא הבחירה ולא איזה אשליה, פנטזיה ככל הפנטזיות שרצות במוחי.

אך זאת הייתה שונה- משהו שם קורא לי,אני שומעת את קולו מריחה את ריחו אך אינני מכירה אותו.

באותו הרגע שהתקבלה ההחלטה התעצם הקול "הגיע הזמן" ונעשה יותר ויותר דחוף ומוחשי.

אך כשהחלו העניינים להתגלגל הקול נדם. נותן לי להוביל מעתה...אני מובילה.

אז עזבתי חיים שלמים שהיו בנויים עד לרגע שבו אנשום נשימה אחרונה.

ילדים שתיכננו כולל שמות ובע"ח שהיו אמורים להתגלגל לביתנו העתידי,ועד  לרגע שהילדים יעזבו ויילכו לצבא ויתחתנו ואנחנו נהפוף לסבא וסבתא,הכל התאדה,ככה ביום אחד נעלם.

אני אומרת לכולם שזאת לא הייתה החלטה קלה שזה לא לקח יום אחד ולא החלטתי את זה בקלות דעת.

וזה נכון 50% ממערכת היחסים שלנו הייתה ריקה ומעוותת.

שנה שלמה הוא ישב בבית לאחר שפוטר מעבודתו לאט לאט השיל מעצמו את הדמות שבה התאהבתי והפך לאדם ללא מטרות ללא תקוות ולאדם שהפסקתי לאהוב.

ואני ניסיתי לעמוד שם בשבילו אבל דבר ממה שעשיתי לא זכה לתגמול הולם לא שציפיתי לתגמול ,אבל נתקלתי באדישות גם כשעשיתי דבר טוב ושעשיתי דבר רע קיבלתי את אותו היחס –אין יחס.דממה.

הייתי במערכת יחסים שבה הייתי לבד.

לבד ומרוקנת.

ולא הופתעתי שעזבתי לא זכיתי לטלפון אחד –פעם אחת הוא תפס אותי באינטרנט ממלמל כמה מילים נוגות אך לא נגעו בי.

הוא יישאר אותו הדבר השינוי המיוחל לו ציפיתי במשך שנה לא יבוא בגללי ורחוק מזה לא יבוא לעולם מכיוונו.