אתמול הלכתי למסור את המסמכים שאני צריכה לויזה,לאמא של חברה טובה שלי.
היא גרושה בת 47 שכרגע נפרדה מגבר נשוי ,מערכת יחסים של כמעט 3 שנים.
זה לא משנה בת כמה את לנצח נשים יישארו נשים בכל הגילאים.
ניסינו למצוא קווי דימיון בין הגברים "שלנו" אך ככל שעבר הזמן מצאנו דימיון רק ביננו.
השיחה הזאת עוררה אותי קצת לגבי המהפך שאני עומדת לעבור.
לאט לאט תחושת הבעירה הזאת מתחדשת והרצון לגלות ארצות אחרות מתחזקת עם הרצון לגלות את עצמי מחדש.
אני מודעת היטב לעובדה שאני יכולה לגלות את עצמי פה כרגע בישראל.
אבל הרצון לא קיים אני מרגישה שאני אשאר כאן ושום דבר ממשי לא ישתנה בחיים שלי.
ומעבר לזה הרעיון למצוא שם את הפינה שלי,את הבית שלי,את ה"אהוב" האמיתי שלי קוסם לי.
אני מרגישה שסיקרתי את הארץ ממטולה ועד אילת ,הפכתי אבנים ועדיין לא מצאתי –לא את הפינה ולא את הבית ולא את האהוב שלי.הרי אומרים שהבית הוא איפה שהלב נמצא.
אז אם ככה הלב שלי מבוקש ואני במטרה למצוא אותו.
אני מודעת לעובדה שבימים הראשונים אני אגיע לשם ואני אהיה בפאניקה מוחלטת. זה לא מבהיל אותי בכלל ייקח לי זמן להתרגל אין ספק.
הדבר היחיד שמפחיד אותי עד עומקיי נשמתי זאת הטיסה כן כן אני כבר מתרגלת נשימות,מתרגלת מחשבות דימיונות הזויים של מה יקרה אילו ואיך.
אבל אני אלך לרופאה אקח איזה כדור שפילים לא יעמדו בו לא אשן יומיים לפני הטיסה ולפי דעתי האדרנלין לא יוכל להיכנס לתאים האפורים שלי ולהפיח בהם חיים
ככה שכולי תקווה שאשן אשן גם אם חס וחלילה טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה שום בצל –יקרה הגרוע מכל.
אבל אני מרגיעה את עצמי שאם באמת יקרה משהו לפחות הייתי בדרכי להגשים את החלום שלי,את עצמי.
די עם זה .
אבל יש לי גם חשש שלא יאשרו לי את הויזה ואז אני אהיה בבעיה. אבל לעת עתה אני לא חושבת על זה.
נחכה ונראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
