צו'פקה

לאט לאט אני מתחילה להתאושש, אני יודעת שהשיא מאחוריי

התחלתי לעשות דברים ישנים מחדש

דברים כמו "פעם אחרונה שסירקתי את השיער שלי ככה הייתי איתו..."

מטורף.אבל עדיין לא מיציתי את כל הדברים זה עוזר לי להירגע  לחשוב שכל מניירה שבי שחלקתי איתו נעלמת ומקבלת פנים חדשות מקבלת עצמאות.

נמאס לי לשמוע עידודים בסגנון של עשית את הדבר הנכון...מזיז לי ממש שעשיתי את הדבר הנכון

נכון או לא נכון זה המצב.

לא נותרה לי ברירה ואני שומעת לאחרונה מחברות שלי את השם שלו יותר מידי ואני חולה כבר מהשם שלו-כרגע הוא הדבר האחרון שאני רואה בו סיבה למצב שלי כרגע, כרגע זאת אני ורק אני

אני זאת עם החוסר ביטחון המטורף הזה

אני זאת שאם גבר ינסה איתי משהו אני חושבת שאני לא אוכל אפילו לדקלם את הא' ב'..

אני כבר שכחתי איך להתמודד עם גברים פעם היה לי כל כך קל המשחק הזה

היום אני קופאת במקומי...משפילה עיניים...רעד עובר בי....עדיין כל זה חדש לי

אני יודעת שברגע שאני אגע במישהו אחר שם זה ייגמר, האם זה אומר שמבחינתי זה לא נגמר? כי אני עדיין לא מוכנה למפגש כזה? כן אני מניחה שמבחינת הלב שלי הכל עוד פתוח...השכל כבר יודע את  הדרך הנכונה ,הלב שלי מסרב להיסחף בפרץ הרעיונות שהוא פולט לכיוונו והוא נשאר תקוע במצב של געגועים וכאב מונוטוניים

כבר 3 ימים שהכל נראה הרבה הרבה יותר טוב ,אין לי מושג איך שרדתי את השבוע האחרון באמת שהיה קשה (נאנחת בכבדות) זה היופי בלהיות אנושי כדי לראות את האור אתה צריך לצלול עמוק מאוד לתוך תחתית הבור ,הישרדות הנפש.

אני מעולם לא הייתי אדם אובססיבי,הייתי מאז ומעולם רגשנית אבל תמיד הייתי שקולה.

גם כשהכל נראה חרא הרגיש חרא ובאמת היה חרא –היתה פיסת אור קטנה שגרמה לי להאמין שיש משהו אחר והוא יבוא..בגדול דבר לא השתנה במצב הפיזי שלי,אני עדיין יושבת באותה נקודה מול המחשב שעות,מנטרלת את עצמי ככל האפשר מחיי חברה ,עוסקת באמנות שלי  ומחכה....

למה?

אלוהים גדול ואלוהים יודע.

ההתעסקות הבלתי פוסקת בעצמי כשבחדשות מספרים על חיילים שנהרגים מגעילה אותי.הישרדות הנפש או אולי נרקסיזם גרידא.

ת'אמת אני חושבת שאני הבן אדם היחיד שהורידו לו פרופיל על נרקסיזם-כן כן אני אוהבת את עצמי עם קבלות רשמיות וחותמות צבאיות.

שירתתי שנה בשטחים הייתי מג"בניקית זיהיתי גופות בדקתי נשים שלא התקלחו שנים צווחתי על שגריר ירדן בישראל שרצה לפתוח עליי תקרית בינלאומית אבל אמרו לו שאני מטורפת ,כמעט כיסחתי מפקד משטרה,הרבצתי לסוחר סמים,הייתי אלכוהוליסטית,נכנסתי לשבוע לכלא,קיבלתי שבוע גימלים נפשיים...ואז זה קרה-המהפך.

הכלא עשה לי רק טוב ,אני לא הייתי טיפוס בעייתי מעולם (כן כן למרות כל מה שכתוב למעלה) הייתי אידיאליסטית ולכל דבר רע שעשיתי יש ותמיד הייתה סיבה מוצדקת.

סה"כ יש לי קורות חיים מרשימים שכל מטורף נורמלי יכול להתגאות בהם.

אבל בסופו של יום אני פחדנית.

אני בורחת מהכל אם יש לי ברירה.אני אבק אדם.

אמרו לי שאני עובדת על עצמי בדרך השלילה ,שאני אומרת לעצמי כמה אני זקנה וכמה אני אבודה ואף אחד לא רואה אותי...

זה לא נכון.אני מודעת לעובדה הפשוטה שאני נכנסת למקום כל העיניים נישאות אליי אבל ברגע של שיחה עם אדם שבא "לגלות" הוא מוצא אדם עצוב ואבוד ולא מעניין אני אישה כבדה ומשעממת.

אני לא יכולה לנהל שיחה נורמלית על שטויות כמו כולם אני לא פלצפנית

אני לא מוצאת משהו "חשוב" לדבר עליו ובגלל זה אני שותקת...

אני שתקנית,אנשים נוטים לטעות ולחשוב אותי לביישנית.

הייתי בבית של חברים שלי שלשום.היה שם חבר שלהם,בחור שללא ספק נראה טוב ומספיק מאתגר-אבל אני בנטייה שסיגלתי לאחרונה קפאתי ושתקתי כל הערב.

לא כיווצוץ שפתיים,מצמוץ עיניים...כלום כל הקסם שלי נעלם וטבע במחשבות שאני לא מספיק טובה,מה שנכון מאוד כי אני עדיין לא אני ,עדיין לא הגעתי לנקודה בה אני יכולה להתמודד מול כל העולם אני עדיין לא אני וזה ייקח זמן ואמרתי לחברה שלי שהבא שאני אהיה איתו יהיה מסכן אני אעשה כל כך הרבה פאשלות והיא שאלה אותי "ממה בדיוק איכפת לך"...?...

איכפת איכפת שבמשך שנתיים את דואגת לאדם אחר ואת לא מקבלת שום הערכה אח"כ את מתחילה לתהות אם את שווה בכלל משהו...רק עכשיו אני קולטת עם כמה נזק יוצאים ממערכות יחסים

גם אם הן נגמרות ב"טוב"...

אני מרוצה מהבחירות שעשיתי ויתרתי על להתחיל ללמוד וטרינריה בשביל הבריחה הבהולה שאני אעשה לארה"ב...אני מרוצה שעזבתי אותו...ואני מרוצה שאני לבד עכשיו.

בסוף עוד נכבוש את הכאב ונתמלא געגועים אליו.

ללא כאב וסבל לא נדע מה חסר לנו, האושר לא מספק שאלות.

יהיה טוב.חייב להיות.