צו'פקה

יום שישי .כמעט 3 שבועות מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה.

קשה לשנות מצב צבירה.ממים אתה הופך לגז. חלק באישיות שלך פשוט מתאדה.

נזכרתי אתמול בתחילת הצבא, שבוע לפני שהתגייסתי עוד הגעתי לבקו"ם לתחקור מעמיק שדן בשאלה אם אני רוצה לתגייס...עד אותו רגע לא רציתי לראות,לחשוב,לשמוע,ולהריח צבא...הייתי כל כך אנטי צבא שבדיעבד באופן מוצדק.מעבר לרעיון של לשרת את המולדת מה בעצם נותן לנו הצבא?? קידום אישי? ממש לא...חוויות זה מה שהצבא נתן לנו,זכרונות רחוקים שהיה לנו טוב בתוך הרבה חרא.

בכל אופן אמרתי לפקידה המיואשת שאני רוצה להתגייס.אבל אם להתגייס...תעשי אותי קרבית,הכי קרבית שאני יכולה...כל עוד אני לא אתבזבז בלתייק ניירות באיזה משרד קרוב לבית.

הכי רחוק הכי טוב ,יותר סבל יותר כיף.

שלחו אותי למג"ב.תפקיד נחמד שהייתי צריכה לעבור קורס במשך כמה שבועות.

בתחילתו של הקורס סבי נפטר ממחלת האלצהיימר כמובן שהרבה חשק לחיות אח"כ לא היה לי,באותו הרגע הבנתי שנטשתי את עצמי-ברחתי מהספינה השארתי את התזמורת לנגן...למה? המוות הראשון במשפחה,והצבא לא מבין דברים כאלה...היה נדרש ממני להמשיך לתפקד גם כשאני המומה מכאב,להגיע כרגיל כל יום ב7 גם כשביליתי כל הלילה בביה"ח...בצבא אין הבנה לכאב.

אני חושבת שבסביבות חודש לאחר מכן בן זוג שהיה לי קרוב ל-3 חודשים החליט בהחלטה פתאומית שאני ראויה לכיסוח...אבל כיסוח רציני...אני לא אתעמק בנושא כי זאת הייתה הפעם היחידה שמישהו פירק אותי פיזית ונפשית,הסימנים שהוא השאיר לי היו כלום לעומת החתכים שנשארו לי בנפש.

אני כל הזמן נזכרת בזה ואני עדיין מנסה להאמין שכל הסיפור לא היה קיים

אבל אדם חזק נשאר חזק יום למחרת אותו היום הגשתי תלונה,כמובן שלי יש נטיה לשמור דברים בבטן ככה שבאותו הלילה שזה קרה הגעתי הבייתה ולא סיפרתי לאף אחד(במהלך הקורס חזרתי לגור עם ההורים לתקופה קצרה מטעמי קירבה) שמתי ראש על הכרית ושיננתי "אני לא אחשוב על זה".

ונרדמתי כשאני מדממת מכאב.

למחרת היום קמתי רגיל ,הגעתי לקורס אני זוכרת בבירור את חברה שלי ד' שאותה הכרתי עוד המטירונות  בוהה בי ושואלת אותי למה אני עצובה? אם הייתי יכולה באותו הרגע הייתי מחבקת אותה  כמה חודשים אח"כ היא נהרגה בתאונת דרכים.

10 דקות אח"כ התפרקתי בפני מפקדת הקורס...הראתי לה את הסימנים על הצוואר מהחניקה,את הציפורניים השבורות שלי מהניסיון לשחרר  את עצמי...את הסימנים בבטן מהבעיטות...אבל לא הצלחתי לדבר...רק דיממתי דמעות...אני לא זוכרת הרבה ממה שהגיע אח"כ ...לקחו אותי לרופאה..אני חושבת שצילמו אותי..הייתי אצל חוקרת משטרה...וחזרתי הבייתה וסיפרתי הכל לאמא ואבא ולאח שלי שהחליט שהוא מטפל בעניין הזה לבד אבל לקול תחנוניי הוא וויתר.

והבן זונה המשיך להתקשר –החוקרת אמרה לי לא לומר כלום על התלונה שהגשתי נגדו.אבל בכדי שהוא יפסיק להתקשר הייתי חייבת ואכן הוא הפסיק.

ואני מצאתי את עצמי מנסה לרפא את הצלקות ללא הצלחה.במשך שנה פחדתי עד עומקיי נשמתי להתקרב למישהו...אלכוהול עזר לי ,לכולם יש את הסטיגמה הזאת לגבי אלכוהול-כן הוא רע הוא ממכר אבל ואבל גדול הוא נותן לך לגעת בעצמך ללא מחסומים ללא גבולות,הוא משכך את הכאב אבל הוא נותן לך את האופציה להסתכל מקרוב.

אני עד היום מתביישת בעצמי שלא הגבתי,שלא עשיתי משהו,שכל התעוזה שלי והאומץ לעמוד מול גברים ולדעת שאני יכולה לכסח אותם היו לא יותר מסתם תעתוע שכן ברגע "אמיתי" הפכתי להיות כדור עלוב שמזדקק לרחמים.

עד היום אני מפחדת שיקרה לי מצב דומה ואני אכנס להלם,אבל אני בטוחה שגם אם יקרה מצב כזה אני אכנס למצב הפוך ואני מפחדת מהמצב שאני אאבד שליטה לגמרי ואכנס למצב של טירוף.

פעם אחת משום מה חשבתי שאבא שלי עומד להכות את אמא שלי...הוא לעולם לא היה עושה את זה

אבל באותה שניה קפצתי ותפסתי אותו ונכנסתי לעמדה של תקיפה...ואמרתי לו שאם הוא יעז אני אהרוג אותו, באותו הרגע אבא יצא מהבית ולא ראינו אותו שבוע. נעלם כהרגלו.

אני הוצבתי בשטחים כידוע...ד' הוצבה בדרום הארץ...חודש לאחר שנפרדנו קיבלתי טלפון מחברה שלי ט' הרוסיה,שהייתה תאונה והיא נהרגה במקום.

ההלוויה הייתה קשה מאות שוטרים ושוטרות באו לתת כבוד אחרון ואני רק רציתי להוריד את המדים המסריחים ולהיקבר איתה.

מי שהכיר אותה יודע שהחיוך שלה הוא החלק שהכי קשה לשכוח,הצחוק שלה...אני עדיין רואה אותה יושבת מולי בבסיס הטירונות עם כובע הטמבל שלה מחכות לרופאה המטומטמת.

או הפעם ההיא שבאתי לאסוף אותה מת"א אחרי שהיא יצאה עם מישהו...וזהו כאן נגמרו לי היכולות לזכור...הלוואי ויכלתי לזכור עוד...אני לפעמים כל כך רוצה לזכור יותר שהכל יהיה לי לפרטים הכי קטנים אבל אני לא יודעת אם זה מהבעיה הפיזית שלי או מהדחקה נפשית...

החיוך שלה לא יוצא לי מהראש כבר קרוב ל4 שנים

הביזבוז בלמות בת 19...נזכרתי הרגע שמאותו הרגע ששמעתי על מותה לא יצאתי מהמיטה 3 ימים בפחד שאני הבאה בתור לא הכרתי מוות אישי כל כך פתאומי כל כך ...סבא שלי נפטר אבל סבא שלי היה זקן עם אלצהיימר...היא הייתה ד' עם חיוך ומחשבות ופחדים כמו שלי היו...ועכשיו עפר.

מעפר באת ואל עפר תשוב.

סבא גילה בגיל 40 שיש לו פרקינסון,סבא...הזכרון הראשון שלי ממנו הוא העיניים שלו-עין אחת כחולה ועין אחת ירוקה...כשהייתי שואלת אותו למה הן שונות הוא היה עונה שסבתא הכניסה לו אבטיח לעין בתור ילד אתה קונה את זה...

סבתא שלי כבר המון המון שנים בארץ ומעולם לא למדה עברית, מעולם לא תקשרתי איתה

הלוואי ויכלתי...היא מאותן רוסיות כבדות וקשות אופי ,אנשים של פעם הם לא האנשים של היום.

עד לאותו יום מקולל היא טיפלה בו וסירבה לקחת מטפלת...סבא היה במצב רע...הוא היה מתקשר לאמא שלי בצעקות שיש לו אישה זרה בבית והיא פוקדת עליו...הוא דיבר על סבתא שלי...לי הוא היה קורא סוניה כל הזמן...אני זוכרת אותו יושב בכיסא הגלגלים ומנסה לתפור את המכנסיים שלו...הוא היה כל כך מרוכז...זה מה שקורה שכל חייך אתה חייט...הוא כנראה אהב את זה כל כך ...

באותו היום הם היו שניהם בבית, סבתא בישלה ארוחת צהריים וסבא ישב על יד השולחן אוכל מתבונן באדיקות באישה שנראית לו כל כך זרה...לפתע היא התמוטטה על רצפת המטבח  והוא ראה את זה ויצא לגמרי מהחשיכה שהקיפה אותו עד לאותו הרגע...פתאום הפך להיות צלול והוא התחיל לצעוק לעזרה שאישתו נפלה ,השכנים שמעו אותו וכיבוי אש הגיעו לפרוץ את הדלת היא נלקחה לבי"הח עם שטף דם במוח 50% אם אני זוכרת נכון,היא הייתה בתרדמת קרוב לשבועיים שהוא בינתיים התחיל להתדרדר מחסרונה.הרופאים אמרו שהיא לא תצא מזה...ואם כן היא תהיה משותקת תמידית.אני זוכרת את השיחה שלי איתו אמרתי לו סבתא תצא מזה..היא אישה חזקה הוא אמר –היא בכלל לא חזקה ...

והיא יצאה מזה כשכל פלג גופה שמאלי משותק מכף רגל ועד ראש.

סבא הובהל בינתיים לביה"ח אני חושבת שעברו מספר ימים והוא נפטר.

כיוון שסבתא נוצריה בקשתו האחרונה הייתה להיקבר איתה ובמדינה שלנו נוצרי ויהודי לא יכולים להיקבר יחדיו.קברנו אותו בבאר שבע בבית קברות חילוני-רחוק מאיתנו קילומטרים...אבל בקשתו מולאה .

המשפחה החליטה לא לספר לסבתא,לאישתו ,אני לא הבנתי את זה...אבל הנימוק היה משכנע שכן היא הייתה במצב בריאותי רעוע...היא עברה לשיקום.

שבוע אחרי מותו סבתא אמרה לאמא ולי (בתרגום מאימי) שהיא יודעת שהוא מת,היא חלמה אותו,בחלומה הוא נפרד מהמשפחה והוא מסר שהוא מחכה לה.

אמא התמוטטה אבל חיכתה עם האמת.

באותו הרגע האמנתי בהכל ללא עוררין.יש אהבה חזקה ממוות ואני מקווה שכולנו נזכה לראות אותה.

האישה הזאת לא הפסיקה להדהים אותנו...היא התחילה ללכת והצליחה להתגבר על כל שיתוק שהיה לה.

לא עושים אנשים היום כמו פעם...

כשלקחנו אותה לבאר שבע היא לא הפסיקה לדבר אל הקבר וישר התחילה בעקירת עשבים שוטים וניקוי הקבר.

סבתא שלי...אישה מדהימה. מי ייתן ויהיה לי מחצית מכוחה.

לכל דבר יש סיבה בעולם

קטונתי מלהבין.