לפעמים אני רוצה שישנאו אותי כי לפעמים זה עדיף על להסתכל עליכם עם הפרצופים הצבועים שלכם.(שלא אומרים כלום) לחשוב על עצמי איך אני נראת מהעניים שלכם (ולא מעיזים לומר).
אגרסיבית, כועסת, מרושעת וחסרת סבלנות..
החיים שלי בכלל לא מובנים לא לי ולא לאחרים. השתנתי וכולם יכולים לראות ועדיין לפעמים אני חוזרת להרגלים ישנים.
לא יודעת להגיד "לא" מתפתה ומתאכזבת כרגיל.
הייתי רוצה לצאת לרחוב לרכוב על אופניים ולא להרגיש כבדה. הייתי רוצה להיות שלווה.
הריבים האלה עם ההורים מוציאים ממני את כול האנרגיות אני מרגישה שהם רוצים שאני אסתום, אהיה אחרת.
שונאת את זה שאני גאוותנית אני יודעת שאני טועה אבל הם לא ישמעו זאת ממני ואני אמשיך להחמיץ פנים ולצעוק כאן, לטרוק דלתות... אח"כ כמו כלום אני אבקש 700 שקלים לנסיעה לאילת, שיסיעו אותי לשם ולכאן, אוכל, כביסה...
אני אגוצנטרית ואנוכית.
ובדיוק עכשיו סיימתי לקרוא ספר עם דמות שהייתה בדיוק כזאת וקשה לי לחשוב אבל אני יודעת שזה נכון כי גם אני לפעמים דורכת על אחרים, אני מעליבה את אמא שלי ואת אח שלי ואני מתנהגת ברשעות לכול מי שרק מעיז לעמוד מולי.
ואמא אולי את אפילו אשמה שלא הצבת לי גבולות.
כולם עשו אותי למה שלא רציתי להיות.
ושוב אני ארשום כולם אבל עדיין אני שולטת בחיים שלי ולא "כולם". אני צבועה ומגעילה ושמנה.
מיותר לומר שלא כנה עם אף אחד.
הבטחה שלי לעצמי.
חוץ מזה הכול אחלה. באמת!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
