קשה לי להגיד כמה פעמים פתחתי את הראש, וכמה פעמים הוא נדפק לי.

אבל יש סיכוי שזה חיבל לי בזיכרון ובדרך החשיבה שלי? אני פשוט פוחד שזה המצב

כי אין סיכוי שיצאתי בסדר מכל מה שהראש שלי עבר..

קטע שעבדתי עליו בלילה, סתם קפץ לי רעיון ורציתי לראות אם יצא ממנו משהו טוב

אולי זה יהפוך לסיפור? אבל לא בונה על זה.. כמובן שלדמויות אין שם

אבל זה אני שם בסיפור בעיקרון..

"אני לא מוכן בסדר? אני חושב שכל המקום הזה משעמם, ועכשיו גם בצפר חדש?"

ההורים שלי עקשנים, רשמו אותי לבצפר חדש, וכמובן זה לאחר שעברנו דירה,

הכל מוזר לי.. אני כרגע מנסה לשכנע אותם שאני צריך ללמוד בבית, למה זה מסובך?

"התגובה שלך הגיונית. אבל ממה אתה חושש? פשוט תלך!"

זה אבא שלי מנסה לשכנע אותי למה ללכת. אני מאמין שגם אתכם הוא לא שכנע,

חח פשוט מדהים.

"אני בטוחה שהילדים שם יקבלו אותך ברועות פתוחות. הם בטח סקרנים כמוך..

לא נראה לי שזה יהיה אותו הדבר כמו הבצפר הקודם, פשוט תלך עם ביטחון!"

אמא שלי קצת יותר שכנעה אותי...

"בסדר" אני משיב מנאנח "אבל על מצפונכם!"

אני אומר והולך לחדרי באי שקט...

-למחרת-

הנה אני נעמד מול הבצפר החדש, מה מצפה לי כאן?

אני מרגיש את עצמי שאני לא מסוגל לעמוד בזה,

טוב ראיתי זה מספיק. אני חושב שאלך עכשיו חזרה הביתה...

"היי לאן אתה הולך?" מישהו אומר לי, ותופס לי בכתף (חצוף)

אני מסתובב עם חסר ביטחון ובקושי מביט על הבן אדם,

אבל כנראה אחד הילדים שלומד איתי? "אתה החדש?"

מחשבה עוברת בראשי "שאלה כ"כ מיותרת.."

הוא בוהה בי מוזר "אתה בסדר?" הוא שואל,

"כן, הכל טוב. מה איתך?" אני מחייך באילוץ.

"יאללה בוא אראה לך איפה הכיתה"

הוא אומר בנחמדות ואני הולך אחריו.. (הביתה!)

הוא ואני נכנסים לכיתה ונראה ששאר הילדים שם,

מתברר שהכינו לי הפתעה בלי להכיר אותי? *אנחה*

וואו זה כזה מיותר.. מאיפה להם שהם יאהבו אותי?

"ברוך הבא!!!" כולם מחרישים את אוזני.. ממה ההתלהבות?

אני לא מפתח ציפיות לא מהם, ולא מעצמי...