אז רבע מהשירות שלי כבר עברתי.

מצד אחד אני גאה בעצמי שהצלחתי לשרוד חצי שנה בלי מהומות (חוץ מריתוק קטן ומסכן שנתקע לי בראש), אבל מצד שני, מלא הרהורים ומלא דילמות עולות לי בראש בהקשר של "מה אני עושה פה לעזאזל?" מצד אחד ומצד שני, "כוסעמק נסיים עם זה כבר."

צד אחד שעמום וצד אחר קריעת תחת.

אוויר לנשימה חסר לי בזמן האחרון. אני נחנקת מבפנים אבל משתדלת לא להראות את זה לכולם.

עד כמה שהייתי מעדיפה רק לשכב על המיטה ולעצום עיניים ולשכוח את הכל, תמיד צץ לי ה"ניצוץ" הזה בראש שלי של "למה את מתבטלת? לכי תעשי קצת 'כושר'". וזה איכשהו גורם לי להתגעגע לטירונות. שמה מספיק היה לי את כושר ואת הרצון לכושר שזה משהו שלא כל הזמן יוצא לי לעשות, לצערי הרב.

קשה לי להתמודד עם הכל. אני יכולה להישבר אבל להיבנות מחדש עם מסקנטייפ וחוזר חלילה.

אני בנאדם עצלן, למה אני עושה את כל הדברים האלה שדורשים ממני מאמץ? ... שתיקה.

אולי עוד שנה וחמש אני אגיד אחרת. עד אז, הרהורים ושבירות.

"יאללה כוס אחתק לכי תעשי את העבודה שלך ושתקי!"

השתיקה מרבה לי מידי.

נשבר לי הזין.