בטח כבר נמאס לכם מהבלוגים הדיכאוניים שלי,

אבל עצוב לי בתקופה האחרונה..

ואני אפילו לא יודעת למה,

אני כל הזמן מוקפת באנשים

בתקופה האחרונה זה אפילו יותר מתמיד,

אבל בכל זאת אני מרגישה לבד...

כאילו כל דבר שאני עושה לא טוב,

לא נכון,

אני פוגעת באנשים בלי כוונה,

אפילו לא שמה לב למה שאני עושה!!

הדברים פשוטט קורים בלי שאני שמה לבב=[[

אני כבר לא יודעת מה לעשותתת

למה אמרתי לו כןן ישר אחרי ששברתי ת'לב לחבר טוב שלו..?

למה הייתי עם החבר הטוב שלו כשבכלל לא אהבתי אותו..

ולמה אני בכלל איתוו כשאני לא יודעתת מה אני מרגישה אליו..

למה הדבריםם הכי פשוטיםם מסתבכים לי..

כ"כ עצוב לי..

באמת=[

אתם יכולים לחשוב שאני סתם עוד ילדה מפונקת

לפעמים אני חושבת ככה בעצמי,

בתכלס יש לי הכל..

לא חסר לי כלום

תודה לאל יש לי משפחה,יםם חברים ,לא חסר כסף

אז למה..למהה העצב הזה שבתוך הלב..?

אולי כי אני צריכה לשקר להורים שלי..?

אולי כי יש לי חבר שאני לא יכולהה לסבוללל

אולי כי אני לא סובלת את רוב החברות שלי

אולי כי שום דברר זה לא באמת,

אין לי חברות אמיתיו,

אין לי אהבה אמיתית,

אין לי משפחה אוהבת באמת!!

וזה חראא,ההרגשה הזאת מתחילה להימאס,תמיד אני מנסה לחשוב על איך לנסות ולשפר את ההרגשה הזאת,ואז מרגישה עוד יותר חרא

אז כמו שאתם יודעים אני בת 15,אני מעשנת כבר שנה,להורים שלי אין מושג

אני יוצאת עם חבורת בנים בני 18,ואחד מהם הוא חבר שלי,

ההורים שלי לא יודעים מכלום,אני צריכה לשקר להם בכל פעם שאני יוצאת מהבית,

ואת חבר שלי...אני בכלל לא אוהבת...וכ"כ עצוב לי מזה כי הוא כן אוהב אותי..מאוד אפילו!!

על החברות שלי אפילו אין טעם לדבר,כשבאמת הייתי צריכה אותן גיליתי מי מהן אמיתית ומי הצבועה הסכסכנית...

הן באות מחייכות ,מנשקות,מרכלות,

אבל בתכלסס אי אפשר לספר להן כלום כי מה שהן יעשו זה רק יצחקו עליי במקום לתת עצה טובה,

כשהתחלתי לעשן,במקום לבוע ולעזור לי,ולשאול למה התחלתי עם זה,הן היו עסוקות בלהגיד לי שאני פוזאיסטית ונהייתי חרא של בנאדם,ופשוט  להתעלם ממני!!

זה החיים המסריחים שלי...אז מה אתם אומרים..סתם מפונקת ,או שזה בעצם נורמאלי..?

נ"ב

אני לא כ"כ יודעת איך עובדים עם הבלוגים וכל זה

בתגובות הקודמות ראיתי משו על עיצובים וזה..

מי שרוצה לעצב לי ת'בלוג,בכיף=]

אבל זה לא ישנה ת'הרגשה החרא=[

שלום לכולם,

זו הפעם הראשונה שאני כותבת פה,

כי אני מרגישה שאין לי אף אחד שאוכל לדבר איתו באמת,

לא ההורים שלי,

לא החברות שלי...

לפעמים אין טעם בכל כך הרבה חברים וחברות אם אף אחד מהם לא באמת יעזור לך כשצריך,

אז נכון,יש לי חיים מדהימים,משפחה אוהבת ומפורנסת ,המון המון חברים,המון חוויות ופינוקים,

אבל עדיין משהו חסר לי,אולי מפני ששום דבר מכל אלה לא אמיתי,

אני יוצאת ומבלה בכל ערב,אבל אני לא מרגישה שייכת,אני מרגישה צביעות ושקרים בכל מקום,

כולם רק רוצים לעבור אותי..להיות יותר טובים,כאילו אנחנו באיזו תחרות

כולם משקרים לי,גורמים לי לאהוב אותם ואז תוקעים לי סקין..אבל לא בגב,בלב,עמוק עמוק בלב

כל כך הרבה מחשבות מסתובבות לי בראש..עוד מעט 4 לפנות בוקר ואני לא מצליחה להרדם,

אז בכללי,אלה החיים שלי,

יש לי עוד המוןן מה לספר,לשפוך ולפרט,

אולי עוד הלילה ואלי ביום אחר

לילה טוב=]