אני מנסה לחשוב איך אפשר לסכם שנה אחת..עם כלכך הרבה ימים וכלכך הרבה אירועים, בלי שזה יהיה פוסט חופר וארוך מדיי..האמת היא שזה קצת בלתי אפשרי..
קרו לי כלכך הרבה דברים בשנה הזאת, דברים שימשיכו וישפיעו על כל חיי
אז איך אפשר באמת לסכם שנה אחת בחמש מילים?
השנה הכי גרועה בחיים שלי
ואני לא מגזימה!
זאת הייתה שנה שאני לא מאחלת לאף אחד, שנה שבה כל הדברים הכי נוראיים קרו לי בזה אחר זה או ביחד, רק עברתי משהו אחד ובא עליי משהו אחר.
נכון קרו גם דברים טובים ומשמחים ומצחיקים..אני לא יגיד שלא
אבל כשקורה משהו רע אז הטוב נשכח ואצלי הרע היה כלכך גרוע שהטוב בכלל נשכח ממני מהר מאוד.
אז קודם כל הפסקתי לגלוש, שזה היה כלכך כואב לי.
שזה היה כל החיים שלי, האימונים, התחרויות, הקשרים שנוצרו, הכל דיי אבד, למרות שאני דיי שמרתי על קשר עם חלק אבל זה כבר לא אותו דבר כשאתה לא חלק מהם.
הגלישת רוח הייתה הכל בשבילי, החיים שלי במשך חמש וחצי שנים מהחיים שלי, מכיתה ו'
מאז אותו אחר צהריים שבו התחלתי לגלוש ולא ידעתי בכלל מה זה ועד חיפה, ששם קיבלתי את הגביע הראשון שלי,מקום 3הייתי כלכך גאה בעצמי
אולי זאת הייתה הפעם היחידה שהייתי כלכך גאה בעצמי, טוב חוץ מתל אביב, ששם קיבלתי מקום 2.
לשם הייתי בורחת כשהיו קורים לי דברים, גולשת, מנקה תראש, וחוזרת כמו חדשה, עם חיוך על הפנים.
הפסקתי ומאז אני חושבת על זה כל הזמן, זה כלכך חסר לי, ואני כלכך מתגעגעת.
אני עוד זוכרת את הימים שבהם הייתי יושבת בשיעורים, מסתכלת מהחלון ורואה דגל או ענף של עץ זז(סימן שיש רוח) ושיעור אחריי זה כבר לא הייתי בבצפר..המורים היו שואלים לאן נעלמתי אבל זה היה ברור לכולם שברחתי לים, לעוד אימון בשדות ים.
אז אחריי שהפסקתי לגלוש איבדתי את הדבר שהכי אהבתי בעולם.
שנינו הפסקנו לגלוש באותו זמן..רק עם ההבדל שהוא אלוף הארץ פעמיים ברציפות.(ובעולם 10 ו 12 נראה לי...)
איבדתי משהו שפשוט ברח לי מבין האצבעות
איבדתי את האהבה של החיים שלי בגלל שטות אחת קטנה שאפילו לא אני עשיתי.
וגם כשיכולנו לתקן הכל, לא עשינו אתזה
ואני יודעת שרגש כזה לעולם לא יחזור
זה משהו שקורה רק פעם בחיים ולא משנה מה יהיה מאז והלאה..דבר כזה לא יחזור.
ואחריי זה איבדתי את אבא שלי,
שזה היה הדבר הכי גרוע שקרה לי באמת.
לפני בערך 4 חודשים
ואני עוד זוכרת את היום הזה שבא הודיעו לי על הדשא מתחת לבניין שלי שהוא איננו.
אני זוכרת כל שניה מאותו רגע.
העובדת הסוציאלית אמרה לי שהם כנראה לא הצליחו להציל אותו, ואני אמרתי לעצמי בלב שהיא אמרה "כנראה" ונאחזתי במילה הזאת עד הסוף.
הייתי בטוחה שהיא טועה, שאולי הם כן והיא לא יודעת, היא סתם מטומטמת!
היא הסתכלה עליי וניסתה לראות דמעות או בכי מתפרץ, אבל לא בכיתי. רק הסתכלתי על הדשא וחשבתי, הרהרתי, הייתי שקועה במחשבות.
היא דיברה ודיברה, ואני לא שמעתי מילה אחת, אחריי זה פשוט קמתי והלכתי לה באמצע.
ורק אחריי זה, מאוחר הרבה יותר באותו ערב, עדיין על הדשא, התמוטטתי והתחלתי לבכות כמו שבחיים שלי לא בכיתי, חברה הכי טובה שלי החזיקה אותי אבל בכל זאת נפלתי,לא יכולתי ולא רציתי להחזיק את עצמי.
באותו ערב כל החברות הכי טובות שלי באו אליי..אני בחיים לא יישכח להן אתזה..
למרות שאת מי שהכי הייתי צריכה שם בשבילי..לא היה לי..
בבית ספר כולם תמכו וניסו לעזור, מלא אנשים ניסו לעודד אבל כל חיבוק שמישהו מהבצפר בא ונתן לי, הרגשתי שזאת לא אני, שאלו לא חיי, שלא לי כל זה קורה!
ואחריי זה עברתי בצפר, עברתי לפנימייה.
שזה גם היה כואב.
לעזוב ככה את הבית ספר שלי!
עם כל האנשים שאני כלכך אוהבת, ולא כדיי לעבור לבצפר אחר בעיר או משהו כזה אלא לפנימייה, שזה כמעט להתנתק מכולם! וכל החבר'ה שלי כלכך חסרים לי..
אז זאת הייתה שנה אחת בחיי..שנת 2007 שאני לעולם לא יישכח
השנה הכי גרועה בחיים שלי..
אז אני מקווה להסתכל על הכל כשזה כבר מאחוריי ולפתוח דף חדש, לבן, נקי, אופטימי
שתהיה שנת 2008 שמחה וטובה לכולם [:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
