אוף, נמאס לי מהצביעות הזאת!
די. אני לא יכולה לסבול אתכן יותר. הייתן חברות כל כך טובות שלי! מה קרה לנו? כלומר, אני יודעת מה קרה, אבל למה?? למה נטשתן? כשאני מגיבה לכן בבלוג אתן לא עונות לי. השיחות במסנג'ר, אם בכלל יש כאלו לעיתים כל כך רחוקות, יבשות ומשעממות. הבנתי, אתן מעדיפות אותם. את המפגרים האלה. שיואו, אבל הם כל כך סתומים!
א', בחיים לא הייתי מאמינה עלייך שתתחברי עם כאלה אנשים. תמיד את כל כך לועגת לאנשים מהסוג הזה ופתאום הם נהיו החברים הכי טובים שלך?? וואט דה פאק? איזו מין צביעות?!
והרי היית חברה כל כך טובה של כרובית! הייתן דבוקות אחת לשניה כמו דבק, וככה את נוטשת עכשיו? זה פשוט כואב. יותר משזה כואב לי, זה כואב לה.
עלייך, כ', אני אפילו לא מתפלאת. באמת. אמנם היית חברה טובה שלי, אבל מרגע שהכרת אותם, זה היה צפוי שזה מה שיקרה. לא ידעתי שזה יהיה כל כך חמור, שאת אפילו לא תצלצלי לשאול מה נשמע מדי פעם, שבקושי תדברי איתנו בהפסקות, אבל תכל'ס? לא הייתי אמורה לצפות לשום דבר אחר ממך.
כבר לא אכפת לי, טוב? לא אכפת לי.
כולם אומרים לי שצריך להיפגש, לדבר, לשים את כל הקלפים על השולחן. איך אפשר בכלל כשכל מה שאתן עושות זה לסכסך עוד יותר?? אתן מדברות עלינו מאחורי הגב, אתן מספרות אחת לשניה כל מיני דברים שאמרנו לפני יותר מחצי שנה, אולי אפילו שנה. ואנחנו אפילו לא רבנו! רק התרחקנו... לא?
אז מאיפה הרשעות הזאת? מאיפה מגיע הרוע הזה? הרצון הדוחה הזה לסכסך, לקרוע עוד יותר את היחסים שבין כה וכה מתפוררים?
לא ככה הכרתי אתכן. מצטערת. מסתבר שלוקח הרבה זמן לגלות את פרצופו האמיתי של אדם. לפעמים זה גם יותר מארבע שנים.
ואני לא חושבת שיש איזשהו טעם שניפגש וננסה לאחות את השברים, כי כבר מאוחר מדי, הקרע עמוק מדי.
וכי השתניתן. אדם מושפע מחבריו. אולי זה מסביר כמה דברים. אניווי, איך שאתן עכשיו, אני כבר לא חושבת שאני רוצה אתכן בתור חברות. היה טוב עד שזה נגמר, וכשזה נגמר - זה נגמר.
אני מניחה שאף אחד לא יבין כלום מהפוסט הזה ואני מתנצלת על המשמעות הסתומה שלו. פשוט הייתי חייבת לפרוק.
והאמת? עכשיו אני קצת יותר שלמה עם עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
i.am