אני כמעט בטוחה שמצאתי.

כרגיל זה מוקדם מדי להגיד, לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי רוטטת מאושר בהתחלה והירידה החדה והמיאוס לא מהססים להגיע זמן קצר מאוחר יותר.

זה נוגע להכל, החל במסגרות, קשרים רומנטיים, חברויות וכלה במוזיקה, בגדים וסטלות.

אבל הפעם..אני כמעט בטוחה שזה זה.

לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך שלווה, רגועה ומאושרת.

עברתי לקיבוץ.

הכל כל כך פשוט שם..הצרכים מעטים ולאלה שעוד קיימים, ניתן מענה תמידי.

קורת גג, משהו להכניס לפה, מוזיקה והרבה אנשים טובים.

אתה לעולם לא לבד אלא אם החלטת לקחת פסק זמן, לקרוא ספר או לשקוע לשינה מתוקה תחת הפוך והמזגן.

בשאר הזמן? אתה מוקף בטבע, בתחושת רוגע בלתי נפסקת, באנשים מכל סוג גזע ומין ובעיקר בהרבה קבלה.

אני תמיד אומרת בצחוק ששם זה העולם האמיתי ואנשים חושבים שאני צינית.

אבל אני בכלל לא צינית..מה בנאדם צריך יותר? חוץ מהאושר הזה..השיחות, הצחוקים, האלכוהול שנשפך בכמויות.

אתה אפילו מתפרנס בדיוק לפי מה שאתה צריך. אפילו קצת יותר.

אין את הרדיפה הבלתי נסבלת הזאת אחר מקומות, בילויים, כסף, חיפוש עצמי.

הכל מוגש על מגש של כסף ולך רק נותר לשכב בשמש ולספוג ויטמין די.

אין צורך להרשים אף אחד, הכל כל כך ברור.

מרגישה כל כך טוב עם עצמי, עם המקום שהגעתי אליו.

בכלל אין צורך לצאת הביתה אבל היום יצאתי בעל כורחי (רופא שיניים) ואכלתי כאפה על כל הרעש הזה, האוטובוסים, הקדחנות, המהירות שבה דברים צריכים לקרות. בשביל מה לעזאזל?

במיוחד בתקופה הזו שאחרי הצבא, אנשים מוותרים על כל כך הרבה בשביל כסף. והכסף הוא בשביל להשיג את הדבר הרגעי הבא. כל כך מיותר..

ולמשהו אחר משמח- שנים, שנים שאני מנסה לחשוב על רעיון לקעקוע שיסמל חופש ובחירה חופשית..

היום מצאתי. זה פשוט הכה בי ואני חושבת שאני מאוהבת. פשוט התהלכתי בדירה עם חיוך מפגר והלב שלי דפק. 

מעגל, סאקורה, פריחה מתוך שורשים...כל כך גאה בעצמי על זה.

מחר אני חוזרת לעולם האמיתי. ולא אצא הרבה זמן..

בעצם הדאגה היחידה שלי בחיים כרגע היא שאני צריכה לעשות ניתוח חניכיים אבל זה...אני כבר אטפל בזה...הפסקתי להרגיש כל סוג של כאב.