הבלוג שבסוף היקום

ביום ראשון האחרון התחלתי פעילות ספורטיבית. פעילות ספורטיבית לבן-אדם נורמאלי, אצלי הקלדה נחשבת לספורט.

טוב אז זה לא באמת נכון... אני עושה פעילות גם בשיעורי חנ"ג, וגם הלכתי לחוג סקי למתחילים לארבעה שבועות.

בקיצור, התחלתי חוג סנו-בורד. שזה אגב, ממש מגניב (ברגע שמצליחים לעשות את זה, זה יותר מסובך ממה שזה נראה [וזה נראה מסובך]).

הגעתי בשעה סבירה ביותר לגבעה הקטנה שאמא שלי נוהגת לכנות "גבעת פיפי", השארתי את הסנו-בורד בחוץ ונכנסתי פנימה. כן, אני מפקיר. אבל הוא לא זה שצריך אחר כך לעשות סנו-בורד.

בשעה שבה החוג אמור להתחיל יצאתי החוצה לקור מקפיא (מעניין למה, משום מה קור לא יכול להיות רותח [היה -27]) ועמדתי סביב עמוד קטן עם עוד כמה אנשים וחיכינו למדריכה, אחרי בערך חמש דקות היא הגיעה וניסתה להסביר לילדים מוגבלים כמונו איך שמים סנו-בורד.

אחרי תרגולים קטנים שכוללים רכיבה עם רגל אחת משוחררת (זה הרבה יותר קל מאשר עם שתי הרגליים) היא הרחיקה אותנו מהגבעה הקטנה שכבר בעשר דקות האחרונות הצלחנו להכיר מקרוב. לגבעה היותר גדולה (בניגוד לאחת הקטנה, לה אמא שלי לא נתנה שם). המדריכה העמידה את כולנו ואמרה לנו "עכשיו תעשו את אותו הדבר ישר עד למטה". בזמן הקצר שכבר היינו שם כבר לא הספקתי להרגיש את עצם הזנב, והגבעה הגדולה גדולה ממה שעשינו בערך פי 100 (לא שהגבעה עצומה, פשוט עשינו על משהו די קטן). אז היא הרגיעה אותנו, שלפני שנרד את הגבעה העצומה על קרש עץ עדיף שנלמד איך עוצרים, נשמע לי הגיוני.

אז הלכנו לגבעה קצת יותר גדולה מהקודמת, אבל עדיין קטנה. שמה למדנו איך לעצור (הדבר הכי חשוב שאפשר ללמד, חוץ מאיך ליפול [אתם עוד תבינו כמה שימושי זה השיעור איך ליפול, שלא מלמדים בסנו-בורד אבל בסקי כן]).

אחרי שיכולתי כבר לרדת חצי גבעה קטנה בעצירה ואת החצי השני בהתגלגלות למטה עברנו לגבעה הגדולה.

אבל לפני זה נסביר לכם קצת על מורים לסנו-בורד. המורה שלנו אמרה לנו אחרי שנפלנו את הגבעה עד למטה שאנחנו הקבוצה הכי מצחיקה שהייתה לה היום, ונורא אהבה לראות אותנו נופלים ומאבדים תחושה ברוב האיברים בגוף.

אז אם אתם סדיסטים ומעוניינים לראות אנשים סובלים, זה המקצוע שלכם (אבל קודם אתם צריכים לסבול קצת בעצמכם, להכל יש תשלום).

שהגענו לגבעה הגדולה כולם התחילו להחליק למטה ולעצור כל חצי שניה.

בסוף הגעתי למטה שלם, אני לא יכול להגיד שבריא אבל שלם. אחרי זה עלינו ברכבל למעלה וירדנו שוב.

הפעם הלך לי פחות טוב, בעצם הלך בסדר עד לחלק שנפלתי. בסוף הירידה משהו התפקשש והתחלתי לנסוע כמו שבאמת אמורים לנסוע על סנו-בורד (עד עכשיו היינו על הצד). פה שיעור של איך ליפול היה מעוד עוזר לי, אבל כמו שכבר אמרתי, בסנו-בורד לא מלמדים אותך איך ליפול. אז במקום פשוט לקפוץ על הרצפה ולעצור ניסיתי לעצור עם היד, זה לא ממש עבד ובסוף עשיתי סיבוב באוויר ונחתי על הראש (ועל שאר הגוף בדרך).

אחרי זה למדנו איך להחליק אחורה, למרות שבסנו-בורד אין ממש אחורה, אבל כאילו עם הגב למדרון.

אחרי זה כל השאר הלך בסדר, ובסוף יצאתי משם שבקושי הצלחתי ללכת. זה נקרא במצב טוב.

ולתשובה לכותרת, ג'ינס כן קופא. בסוף כל האחורה של הג'ינס שלי היה קפוא, זה מה שקורה שאין מכנסי שלג.

שלא תלכו לעשות סנו-בורד ותשברו את הראש.