הבלוג שבסוף היקום

טוב, אתם צריכים להאשים את עצמכם שאני כותב על זה!

שום דבר מעניין לא קרה לי בזמן האחרון ואתם לא ממש עושים משהו בנידון (ורובכם לא ממש יכולים. אבל אלו שכן, תתביישו לכם, או שאתם רוצים גם פוסט על שיעורי היסטוריה?).

לפני בערך... חודשיים, קיבלנו עבודה באומנות. אותי זה די עיצבן כי העבודה האחרונה שלנו הייתה ממש משעממת ולא הייתה ממש קשורה למה שאנחנו מציירים. כאילו היינו אמורים לעשות סרטוטים של כל מיני דברים, אבל זה היה מדויק ובכלל לא הייתה לנו בחירה.

גם הלכנו לגלריה, אני ממש לא אוהב גלריות. נורא משעמם כי אתה פשוט עובר ורואה איזה פסל שפוסל לפני 1,000 שנה, ואיזה תיאור מסכן לידו שאמור לעניין אותך או לפחות להסביר לך למה באת לצפות בגושי אבן מוזרים שמונחים בתוך זכוכית.

דווקא הפרויקט שקיבלנו הפעם היה ממש קל, תמיד אומרים "קל עד כדי כך שזה מצחיק" אבל לי לפחות עבודות לא גורמות לצחוק. אני לא יודע לגביכם.

מה שהיינו צריכים לעשות בפרויקט זה לצלם שבע תמונות. אפילו לא לצייר, לצלם.

זו אפילו הייתה נשמעת עבודה נחמדה שאפשר לגמור ביום האחרון לפני ההגשה, מה שאני תמיד עושה גם בלי קשר לזה שהיא קלה ונחמדה.

הצילומים שאנחנו צריכים לצלם הם:

• דיוקן עצמי (אני מצלם את עצמי, אני יודע איזה סוג של תמונה אחוז גדול מישרא היה מביא...)
• מישהו אחר מצלם אותי.
• "הסטודיו שלי", כאילו מקום שנוח לי בו (בשבילי זה המטבח, אבל לצורך העיניין בחרתי בחדר שלי).
• הכלים שבהם אני משתמש ב"סטודיו שלי" (בכלים שצילמתי אני לא ממש משתמש ביום-יום, אבל לצלם את המקלדת זה לא מעניין).
• עבודת האומנות הכי טובה שלי (כולן בארץ, ככה שאני כן צריך לצייר משהו).
• עבודה שטליתי ב"סטודיו שלי" (במקרה שלי זה או איזה ציור כזה שאמא של חבר שלי ציירה או פוסטר של גופי, את התמונות האחרות השארתי בארץ...).
• "מתנת האור" הכי לא צפויה ב"סטודיו שלי"

עדיין נשמע נורא פשוט.

אבל תמיד הגורל נגד... מישהו.

אני לא יודע נגד מי, אבל הוא החליט שאם הוא רוצה לעשות למישהו רע הוא יעשה גם לי רע בדרך.

בשביל לעשות תמונות טובות (זה צריך להיות טוב, אחרי הכול אני מקבל ציון על זה), אני צריך אור. אבל שאני יוצא בבוקר ופנסי הרחוב דולקים, זה לא ממש נקרא יום שמשי. והעובדה שאני עצלן ודוחה הכול לרגע האחרון יכולה לגרום לזה שלא תהיה שמש, ואז ירד לי הציון.

לגבי החלק השני של הכותרת (זה נראה כמו אחד, אבל זה בעצם שניים [כי לכתוב "+" זה מעצבן]).

בגלל שאני משתתף במחזמר (אוליבר...) אני צריך לשיר, כי לשיר זה מה שבדרך כלל עושים במחזמר. בעצם אם לא שרים, אז זה לא נקרא מחזמר.

אני צריך לשיר שיר נורא מסובך. לא מספיק שאני שר נורא זה גם בערך שיר שאני שר לבד (כאילו שרות אותו כמה דמויות, אבל לרובן יש חלק קטן בשיר... חוץ מאחת הדמויות שאני משחק, ואת זאת אני משחק).

מה שטוב בזה זה שעכשיו יש לי שקט, אף אחד לא רוצה לשמוע אותי שר ולכן זה נותן לי הרבה שקט והם לא מפריעים לי עם בקשות כמו "חן תביא לי את הטלפון!" או "חן האוכל מוכן!" (לגבי הראשונה, אם הם כבר עומדים למה הם לא יכולים להביא את הטלפון לעצמם? השנייה זו לא ממש שאלה, ואני לא מתנגד להיענות).

אם זה מעניין אתכם אני יכול לשלוח לכם את השיר, אין לו שום גרסא טובה ביוטיוב אז זה בעיה לתת קישור.

מרינה: "אימואים הם חתיכים!"

חתיכים כמו חמאה?

סופ"ש קרב נעים לכולכם,

לא מזיק ברובו.

הגעתי למסקנה, החברות שמייצרות את מטבעות השוקולד עובדות עלינו!

הרי הם נותנות יותר עטיפות משוקולדים, וזה נקרא "מטבע שוקולד" לא "עטיפה בצורה של מטבע עם שוקולד".

היום שחזרתי מהחזרה החלטתי שאני צריך לעשות משהו עם החיים שלי! משהו שעניין אותי, ושהוא לא מחשב.

משהו חדש... שכבר לא עשיתי הרבה זמן... משהו כמו בנג'י.

אבל מכיוון שאני נורא עצלן החלטתי פשוט לכתוב פוסט.

על מה הפוסט יהיה היה לי בערך מושג, חשבתי על הרעיון כבר מסוף השבוע, אבל הייתי עצלן מידי כדי לכתוב אותו.

בסוף השבוע הזה הגיע אלי דוד שלי לביקור. כמובן הוא לא באמת תרח לבקר אותנו הוא פשוט היה בארה"ב וטורונטו הייתה בדרך. אז הוא חשב לעשות קצת כיף על חשבוננו (מה שעם האחים שלי די קשה).

הוא הגיע ביום שישי בשעה מאוחרת בלילה ופינה אותי מהמיטה שנוחה והגדולה שלי. שלחו אותי לחדר האסור, פעם האחרונה שנכנסתי לשם הייתה בשיעור שהלכתי לנגן בגיטרה. החדר של האחים שלי (למה ציפיתם, לאיזו מפלצת?).

חשבתי שהם ימררו לי את החיים, ויעירו אותי בשעות שבהם הם מתעוררים, אבל אני לא יודע איזו שעה זו באמת, כי אני בדרך כלל ישן בזמן הזה.

ביום שבת העירו אותי בעשר בבוקר (הם לא ממש העירו אותי, הצלחתי להתעורר לפני זה ועשיתי פני ישן כדי שלא יפריעו לי) ואמרו לי שנוסעים למפלי הניאגרה (למישהו יש מושג עם כותבים את זה עם "א" או בלי?), זה לא ממש עודד אותי כי אין הרבה מה לעשות שם.. נוסעים שעתיים לכל כיוון ונמצאים במפלים עצמם איזה שעה...

בזמן שחזרנו (שזה אחרי שסיימתי צלחת של פסטה טעימה) הם עשו ברדיו משהו ממש מגניב. משעה שש בערב עד שבע השמיעו מוסיקה של שנות השישים (תחנת רוק אז כמובן הכול רוק), משבע עד שמונה של שנות השבעים, ואין לי מושג מה אחרי זה כי כבר הגעתי הביתה.

אחרי שדוד שלי טס בחזרה לארץ וקיבלתי סוף סוף את המיטה שלי בחזרה, התחילו הלימודים שוב (תמיד יש סוף רע).

הייתי אמור לשאול את המזכירה מתי נגמרת שנת הלימודים, כדי שאני יוכל לטוס לארץ.

זו משימה יותר קשה ממה שהיא נשמעת, איך אני יכול לגשת למזכירה (שעושה עוד דברים חוץ מלהזכיר [ולענות לטלפונים]) ולשאול אותה מתי נגמרת שנת הלימודים בלי להישמע נורא מצפה. זו משימה ממש קשה, למרות שבסוף הצלחתי להמציא תירוץ (ואני מניח שעדיין נראיתי מצפה, נו... קשה לא). התירוץ היה שאני וההורים שלי טסים לאן שהוא בקיץ אז אני צריך לדעת מתי שנת הלימודים נגמרת. זה כמובן שקר מוחלט, כי לפי מה שידוע לי אני טס לבד.

בסוף אנחנו מסיימים ב-23 ליוני דווקא בסדר. חשבתי להבריז מהיום האחרון, אבל נראה לי שהמורים כבר חשבו על זה לפני (אני בטוח שגם מורים פעם רצו להבריז, וזה כנראה היה לפני שנולדתי) ולכן את התעודות מחלקים ביום האחרון.

שבוע נעים,

לא מזיק ברובו (שרוצה שאמא שלו תגיע הביתה. לא בגלל שאני מתגעגע, היא פשוט מביאה פיצה).