מתגלגלת מזיכרון לשגיעון, בתוך זהות שבורה.

לפעמים אני מרגישה שהעור שלי בסך הכל קליפה אטומה שמונעת ממה שיש בפנים לפרוץ החוצה.

שמתחת לקליפה ,בתוכי אין כלום. כלום מלבד מים. יותר מידי מים שכבר אן מקום לעוד.

שהמים מנסים לצאת אבל הקליפה אטומה, יש רק פתח אחד,אבל ממנו רק נכנסים עוד מים. אין יציאה.

שעוד שנייה, ממש בעוד רגע אני אתפוצץ.

לחץ, כל כך הרבה לחץ שאני כבר מרפה, משחררת מהכל ונותנת לעצמי רגע לנשום. רגע שלא ניתן לי עד עכשיו.

לחץ שמפעיל כל כך הרבה אנרגיה, אנרגיה שנעצרת משום-מה, כנראה מחוסר מעש.

אנרגיה עצורה שגורמת לי לרעוד.

אני זאת שמונעת מהאנרגיה לפרוץ החוצה ולתת לי לבטא את עצמי.

עוד שנייה,ממש בעוד רגע אני אתפוצץ. השתיקה משגעת.

שקט. שתיקה שנמשכת כל כך הרבה זמן ואין אף אחד שמנסה לשבור אותה.

שתיקה שבשבילי אומרת כל כך הרבה אבל בשביל אחרים היא סתם שתיקה, בדיוק כמו כולן.

השתיקה הזאת שונה מהאחרות, היא לא נובעת מחוסר מילים או מחוסר עיניין,אלא מפחד.

לחשוב שכל מילה יכולה להסגיר את מה שאני עוברת או את מה שאני מרגישה.עדיף לשתוק ולהיות מודעת לבד.

לא צריכה רחמים, לא צריכה תומכים ולא צריכה בזה חברים.

בסיפור הזה אני לבד.

עוד שנייה, ממש בעוד רגע אני אתפוצץ.