מתגלגלת מזיכרון לשגיעון, בתוך זהות שבורה.

היום אני  סופסוף בת 14.

תודה רבה לכווולם,

אני אוהבת אתכם המוון ומודה שיש לי אתכם.

ביומולדת הזאת אני לא לבד,בזכותכם.

טליה, אני אוהבת מלא ולנצח-

מעברי חצייה (ע"ר)-כי שחור לבן זאת לא מילה גסה.

-אני-

כתם דיו שחור ובלתי ניתן להסרה.

אני מופיעה באילן היוחסין כעלה יבש שבקרוב ינשר ולא ישאר ממנו זכר.  נעלמת.

בושה למשפחה,ילדה תפלה.נולדתי כטעות ולא כברכה.

מסתובבת בבולגים ורואה שכתוב ברשימות: "אוהב/ת-את המשפחה! הכי בעולםםם",

מגחכת לעצמי ביאוש,אני לא עולם לא אזכה להגיד את זה.           כיבשה שחורה ולא רצויה.

תמיד מנסה לעשות הכל כדי שתהיו גאים בי- וועדת שיכבה,מועצת תלמידים שלוש שנים ברציפות,להקת מחול,מקהלה,הופעות...

אתם אף פעם לא מסופקים.

מחכה ליום שאכול להיות מספיק אמיצה ולעזוב אתכם מאחורי וללכת,לא להתחרט על אף צעד שאצור קדימה.

לנתק את הקשר. עצמאית כמו שתמיד חלמתי                     האם תרגישו בחסרוני?

 רוצה להחזיר לעלה היבש את חייו,להפוך לפרי שחשקתם בו.

שתוכלו לדבר עליי בשביעות רצון.להצביע עליי ולומר "היא בת משפחתי" בלי להתבייש.

לשבת במקום שבניתי בכוחות עצמי,מעליכם,להרגיש מסופקת.

כשאהיה שם,למעלה,לא אזכיר אתכם כי לא תמכתם בי רק 'עזרתם' לי להרים ידיים   מוקדם משחשבתי.

רוצה לכפר על טעויות שעשיתי אבל אני לא מצליחה,אתם מתנגדים לשכוח.

התבגרתי,השתנתי,אני כבר לא אותה האחת שהייתי. החכמתי ולמדתי מטעויות.ביקשתי את סליחתכם אבל לא החזרתם תשובה.

למה אתם לא יכולים להחכים גם אתם מעט ולהבין שילדים קטנים עושים שטויות,נכון, לא ברמה שאני עשיתי...כי אני הרסתי.

כל מה שנגעתי בו נרקב,אבל חכו,יום יבוא וכל מה שאגע בו יהפוך זהב              בזאת נדרתי נדר.

הפכתי נחושה,חיזקתם אותי כשהשארתם אותי לבד.              משפחה עלק.

לימדתם אותי דברים חשובים בזמן שלא הייתם כאן, לימדתם אותי שאסור להסתמך על אף בנאדם בעולם שלנו,

שכדי לעלות ולהצליח אני צריכה לחצות את הדרך הקשה,לחוות הכל לבד,בדיוק כמו שהראתם לי....לבד....

שלמרות שהעולם מלא באנשים הם כנראה לא באמת קיימים,אשליה            מגחכת לעצמי.    טיפשה אחת.

שצריך להסתכן כדי לחיות.    שאני לא צריכה לצפות מעצמי ליותר מידי כי לבסוף אני מתאכזבת    כמו שאתם התאכזבתם

שלפעמים לשתוק ולא להסגיר את הרגשות עדיף מאשר למשוך תשומת לב    מופנמת בעצמי.סגורה לעולם.

אתם מאבדים אותי אבל לא נלחמים עליי חזרה.

שונאים, אבל לא מודים בזה.   צבועים.     שקרנים.        אתם רק הזיה מלאכותית.

אני שונאת אתכם-לא מפקפקת בדבריי.

נכון, משפחה לא בוחרים אבל תמיד אפשר לעזוב אותה.

אני שלווה בעינייכם אבל גועשת מבפנים.

מחכה בקוצר רוח לקטיף. 

לא רוצה חלק בעץ הזה.  

תמחקו את שמי מאילן היוחסין.

מצטערת על הפוסט חסר הפואנטה.

פרקתי....שוב.

 _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

עריכה:

מחרתיים יומולדת D=

סגירת מעגל.

סגרתם את המעגל והותרתם אותי בחוץ. מסתכלת מהצד ומנסה ללמוד את תנועותכם כדי להשתלב חזרה.

מחכה ליד שתושט לי ,אל מחוץ להמולה, תזמין אותי חזרה לאותו המעגל.  אתה לא תתפלא כשתבין שמדובר ביד שלך.

השלמתי עם העובדה שאני לא רשומה בפנקס האהבות שלך.גרמת לי להאמין שלשם שלי יש משמעות רבה בשבילך.

הנחת את הקלפים על השולחן וסימנת את כל השקרים שסיפרת לי,התנצלת.

אין לי את הכוח לשמור לך טינה, סלחתי לך בחיוך. לא נתתי לך זמן לחשוב שאני כועסת     יש שגוי במעשי?

כשישבתי שם, מסתכלת עלייך ורואה אותך איתה,פשוט אדם שונה. זה לא אותו החיוך שתמיד חייכת אליי, זה גם לא אותו המבט, אז למי אתה בעצם משקר, לה או לי?

"אני גאה לומר שאני לא אוהבת רק מתגעגעת..." המשפט הזה,שנכתב באחד הפוסטים,נראה לי פתאום שיקרי לחלוטין.

אחרי המריבה הטיפשית ירשתי את הכתר, כעת אני ידידת נפש, אבל אתמול...אתמול ניסית להדחיק את קיומי ולהתחכך בידיים אוהבות אחרות.

השיחה הראשונה שלנו פנים מול פנים, נעשנו מעט פחות נבוכים, שברנו את החומה שהייתה בנינו ודיברנו הפעם על אמת.

זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לגעת בך...לא פיזית אלא נפשית        אני אשקר אם אני אגיד שלא היה לי נעים.

הפעם הראשונה שהבנתי שכל מה שסיפרתי לך אי-פעם באמת דיבר אלייך  ובאמת מצאת בו עיניין.

המבט הראשון שנראה נקי וללא נסיון לשדר לי מחשבות כוזבות עלייך,סוף-סוף הבנת שלא חשוב לי המעמד החברתי שלך.

הפעם הראשונה שאתה ניסית לגעת בי, ולא ההפך. פעם ראשונה שהיה לך את האומץ להתקרב והסתכל לי בעיניים.

ואז ענית לי "התנשקנו..."    כל הקסם נעלם.

"סטוץ לילה אחד..."  ראית את הבעת הפנים שלי והבנת שכנראה מה שהיה לא היה צריך לקרות        התחרטת?

אתה מציב אותי בסימן שאלה, לא יודע מה אתה מרגיש. יותר מידי רמזים, מקווה שאתה לא מטעה אותי.

שכחתי איך זה מרגיש לאהוב,אני מעדיפה להתנזר מאהבה.

עכשיו תורי להניח את הקלפים על השולחן ולהודות... אני מפחדת להתאהב.

מגיע לנו הטוב ביותר, ידידות טהורה ולא מעבר לזה.

ושוב נאמר: מוזר לי...

הסתכלתי עליהם מלמעלה, מהגג הנטוש, על כולם. ראיתי את הפאזל שלם גם בלעדיי.

אולי הם פה פיזית אבל נפשית ורוחנית הם במקום אחר שהוא רחוק ממני ולא בהישג ידי.

הלב שלהם שייך כעת לאנשים חדשים שלא זכיתי להכיר,   הקלה.

מפחדת ומנסה להיות אחרת שאני לא כדי למצוא חן בעיניי הלא מזוהים וכדי להרגיש חלק בתמונה חילופית, 

אבל  אני לא שלמה עם עצמי ואני נגעלת מעצמי יותר ויותר עם הזמן...אין טעם להתפרע כנגד השעון ולנסות לעצור את המחוג, הגורל במילא שוכתב בלידתי.

ואז הודעה "היא נדרסה"   ...     למה הכל נופל עליי בבת אחת?  לפחות היה תירוץ טוב לדמעות שנשפכו לעיניי כולם.

הכל עלה בי יחד עם הדמעות הפתיות...הזכרונות, הקשיים,האהבות הכושלות והאהבות הנסיוניות שבהווה,אין עתיד.

ואני נזכרת איך מלאת את מקומי באחרת, טובה יותר, יפה יותר...הייתכן שנעלמתי בעודי לצידך?

לעולם לא אהבתי ולעולם לא אוהב, אבל הייתי בטוחה שסטיגמת "הידידה-הכי-טובה" תשאר דבוקה בי לעוד שנים מעלינו.

נאנחת . הלא צפוי הוא בעצם הצפוי ביותר  ,כשאני חושבת על זה, למה לא צפיתי את זה מראש?

קשרים מתפרקים בכל מילה שלא במקום ובכל משפט שלא נאמר ומשאיר אחריו שתיקה שנמשכת הרבה זמן,

 אם לא לנצח ,תתקן אותי אם אני טועה.

תפסיק להשתנות בכוח, תפסיק לנסות להיות טוב יותר ...ועוד בשבילה-  ואני מעוררת רחמים? שאלה למחשבה .

כנראה שאני לא הגרועה מכול בסופו של דבר.

פעם התבוננתי בך בהערצה וכעת? כעת אני מתבוננת בך בזילזול.

אם אתה לא מספיק טוב בשביל עצמך אתה לא מספיק טוב בשבילי -חשיבה שגויה-

יש משהו בי ששמח שמקומי נתפס על ידי אחרת,אולי ככה תבחין שהפסדת ידידת נפש.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _  _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

 מי שרוצה,הינה לינק לבלוג הכתיבה היצירתי שלי