פעם, כשפתחתי את אלבום התמונות המשפחתי, כולם היו שם,מאושרים כל כך.אפשר לחשוב שלא ידענו צער מעולם.
מאז, כל שנה אני פותחת את האלבום, אבל בכל פעם זה נראה שונה.משתנה משנה לשנה. יש דמות שנעשית מטושטשת עם השנים.
הגיע המועד ,התאריך שבו בכל שנה אני פותחת ומעיינת באלבום. אבל הפעם זה אחרת. משהו חסר...בכל תמונה.
ואני מדפדפת במרץ, בלהט. בכל תמונה אותו מקרה, בכל תמונה היא נעלמה.
עד שנפל לי האסימון- איפה אני בכל התמונות האלו?
נעלמתי.
אין לי משפחה, גם לעולם לא הייתה לי.
אני עושה את מה שאני חושבת לנכון לעשות, כנראה שזאת הטעות שלי שחוזרת על עצמה.
כולם מאוכזבים. מעדיפים שאני לא אהיה בחברתם.הם מפחדים ממני ,מכל מה שאני עושה.
אני מתחרטת שאני כאן.נכון, זה נשמע מעורר רחמים, אבל נמאס לי לאכזב אותם כל פעם מחדש, במיוחד אותך-אבא.
עכשיו הוא לא רוצה לדבר איתי.אני מצדיקה אותו. אני לא ראויה להיות הבת שלו, אני לא ראויה להיות בת משפחה.
אני לא ראויה לעצמי.כן, גם את עצמי אכזבתי.
הוא צריך לבוא כדי לדבר איתי על מה שאני עשיתי.
הוא בטח יכה אותי, לא שהוא הכה אותי פעם,זה תמיד היה "כמעט",
ואם אני אתלונן עליו הוא יתלונן עליי.
איך הגעתי לזה?
פעם רק רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת, באמת שלא רציתי יותר מיזה.
רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לחתוך, עכשיו זה כבר יותר מיזה. עכשיו זה כבר הפך לרצון.
אני חייבת להקל עליהם, אני חייבת להעלם.
אני חושבת שאני אסע,ישלי לאן, לבאר שבע, איפה שגרתי לפני שנתיים וחצי. לתת להם שקט ממני.
זה מה שהם רוצים, שאני לא אתקיים, לפחות לא לצידם.
להתאבד? גם לזה אין לי אומץ,אולי כי לא באמת צריך להיות לי.
אנשים לא יודעים עליי כלום, על מה שאני עוברת, על מה שעברתי.
כשאני מונה את מה שקורה לי, עושה מעין סיכום, אני תמיד מגיעה לאותה המסקנה-
אין דבר מוצדק בעולם שיגרום לי להשאר בחיים,לא אחרי מה שאני עוברת, לא אחרי מה שנעשתי.
נמאס לי!
אני מנסה לעזור לכולם כשאני בכלל לא מצליחה לעזור לעצמי.
פשוט אל תקשיבו לי, אני סתם משלה אתכם.
פתאום תקף אותי כאב לא נורמלי. אני מתפתלת מכאבים. הבטן שלי מתהפכת.
זה שם, במפתח הלב. יש לזה גם ערך מילולי.
כואב לי-
נפשית
רוחנית
ופיזית.
ועכשיו אני פותחת שוב את האלבום, אני רואה דבר אחר-לא אני זאת שנעלמתי, אלא הם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-I Can't Believe-
