רוצה לברוח למקום אחר...

כתבתי בשיעור ערבית שיר על התקופה האחרונה שעוברת עלי,

מקווה שתהנו ושתבינו אותי:

"יושבת פה בודדה,

כולם עזבו אותי

אני כבר לא שווה!

רק אותה כולם רוצים

כי רק היא מדליקה.

כולם עזבו אותי לטובתה,

עוזבים אותי,

מעדיפים אותה.

מה עשיתי?

מה קרה?

יושבת פה ובוכה...

למה רוצים אותה?

 למה מעדיפים אותה?

היא יותר טובה?

יותר חכמה?

לא, היא פשוט "מדליקה".

מנסה להיות איתה,

כדי שתאהב אותי,

אבל לא,

היא מדחיקה אותי,

לא רוצה אותי,

רוצה רק להיות מלכה

חושבת רק על עצמה.

כולם שפוטות שלה,

רוצות להיות כמוה,

ורק אני לא,

בגלל זה לנדות אותי?

בגגל זה לשנוא אותי?

למה הכל קורה לי?

למה כולם עוזבים אותי ומעדיפים אותה?

אני יושבת פה ובוכה..."

אני כתבתי את זה [זה ברור] על ילדה,

ששונאת אותי ומרכלת עלי שאני "חננה"

אבל בעצם, אין לה מושג כמה היא פאקצה!!!

ולמרות שהיא פאקצה, כולם מעדיפים אותה [חוץ מ-1]...

ובינתיים יש לי רק אותה, רק חברה טובה אחת.

פעם היו לי לפחות 4.... היה לי קשה לבחור מי חברה יותר טובה...

עכשיו, כבר אין לי מבחר....

איך אני יוצאת מהמצב הזה?

בבקשה תעזרו לי...

אני ממש מבולבלת!!!!

שוב אני מוצאת את עצמי בדיכאון,

הוא לא אוהב אותי?

היה שווה לאהוב אותו?

אני שואלת את עצמי כל פעם מחדש

מדוע אני צריכה להתאהב בכלל?

למה אני צריכה את זה?

לראות אותו, להריח אותו,

לשמוע אותו לנשום אותו.

למה אני צריכה אותו בכלל?

אותו, אותה, את כולם.

למה אני מתאהבת כל פעם מחדש?

למה?

אני שואלה את עצמי אותם שאלות

אחרי כל אהבה נכזבת, שכואבת, ששוברת.

למה אני צריכה להתאהב, לאהוב?

למה אני צריכה אותו?

דיכי, דיכי, דיכי...

אלה חיי המשעמים/מיוחדים/מעצבנים/לא נוחים/ודיכאוניים שלי.

לא יודעת למה, אני פשוט אוהבת להיות לבד, עם עצמי, בשקט שלי, בשלווה, ברוגע, ובבדידות הזאת.

אני צריכה לפרוק הרבה דברים שאחרי מה שקרה, אני לא יכולה לסמוך על אף אחד. רק על הבלוג והאנונימיות שלי.

מקווה שתעזרו לי קצת להבין איפה אני חיה.

אחת אנונימית...