כל החיים רציתי להיות מיוחדת, לא כמו כולם. לא התעניינתי

 רציתי שיהיו לי דעות משל עצמי, מחשבות שיהיו רק שלי. תמיד ניסיתי להיות

מקורית, למצוא את המילים שלי למה שאני מרגישה וחושבת. 

אני לא רוצה לחזור על משהו שמישהו אחר

כבר אמר, ואפילו כשאומרים לי "אני אוהב אותך" זה נשמע לי נדוש.

אף פעם לא דיברתי במשפטי אהבה לעוסים, לא ציטטתי את הרגשות שלי

משירים. תמיד שנאתי קלישאות. אבל מאז שהאהבה שלי נגמרה, אין לי

יותר מדי רגשות לתאר - לא נשאר כלום בפנים, רק כאב, ובו אין שמץ של

מקוריות. גיליתי שהכאב מאחד את כולם, ומוציא מהם את הייחוד. למרות

שאני בטוחה שלאף אחד אף פעם לא כאב ככה, בפנים אני יודעת שלא

המצאתי פה שום דבר חדש.

אני כבר לא יודעת מה אני עושה או איפה אני נמצאת,

בעצמי הפכתי לקלישאה שכזו: אני לא אוכלת, לא ישנה. אני בוכה כל

הזמן. אני מתקשרת כדי לשמוע את הקול שלו במשיבון ומנתקת מיד. אני

קופצת מכל צלצול של הטלפון, בטוחה שזה הוא, מתחנן לחזור אליי

ומבטיח שהפעם יהיה אחרת. אני כבר לא מצליחה לזכור איך 

הייתי פעם.

הלכתי לאיבוד ונשאר רק צל.בחיים לא הייתי מאמינה שככה אהפוך לדמות מסרט. שכל מה שאוכל לעשות

זה למחזר מילים ותנועות של אחרים, כי אני לא זוכרת את שלי. האמת?

לא אכפת לי יותר. אולי אם אחקה אותם מספיק טוב, גם אני אלמד להתגבר

ולמצוא את הבחור האמיתי שלי תוך שעה וחצי פלוס פרסומות. לא רוצה

יותר להיות מקורית. לא רוצה להיות "אני". מי שהייתי כבר לא כאן,

ולא דחוף לי למצוא אותה. תנו לי להיות מישהי אחרת, מישהי שטוב לה