לא מאוהבת?! לא, לא נראה לי שאני מאוהבת, רחוקה עוד הרבה מלהיות. סתם פסיכופתית.

בכל זאת, אהבה, במיטבה, בעיקר הרי מסיחה את דעתי מעצמי.

היא גורמת לי לשכוח שאני  אמורה לשלוט בחיי,

מאלצת אותי לוותר על כבודי ולהתפשר על מה שיגרום לי לחוש בטוחה ונינוחה,

מעודדת אותי להמשיך להשתוקק למשהו שמי יודע אם אפשר בכלל לקבל, לזנוח את העקרונות

שלי בשם הפרפראזה שבאהבה כמו באהבה - חשבונות ושיקולים של תועלת הם מחוץ למשחק.

ושוב אני מתפלא למצוא את עצמי במקומות שלעולם לא חשבתי שאתעורר בהם ולהתנצל בפני

עצמי בפעם המי יודע כמה על חולשתי.

אז למה לא לפתח גישה שונה?או לפחות לנסות לא?

אני אהיה כמוהו.אני אקח את זה כמו שזה בא, בלי לתכנן בסתר איך זה יהיה

למחרת. אני אשכנע את עצמי שאפשר להפריד בין תשוקה לרגש, אני אנתק את החוט

הזה שמחבר בין הדחף למחשבה, מי אמר שבאהבה אני אמורה לסבול כל-כך, אמא שלי? כל הסבל

הזה הרי, מקורו הרי בפער שבין הציפייה לחוש איך בלעדייך חייו מאבדים משמעות, למה

שמתבהר לי בפועל - שאין דבר משתק יותר עבורי מהידיעה שאפשר, ובקלות כזאת, לוותר

עלי.

אז למה שלא אשקר לעצמי?

אני יכולה לבד, בדיוק כמו שאני יכולה ביחד. למרות שזה בכלל לא אותו הדבר. אני

מפקפקת  ביכולתו של מישהו להתחלק איתי באמת בנטל הזה של החיים. אני אזכור שביחד זה

רוב הזמן לגמרי לבד,

 ושאהבה שמעבירה אותי על דעתי היא עניין לרומנים רוסיים מהמאה ה-

19

אני מטילה ספק בכמיהה הזאת להיות נאהבת באופן מוחלט, בטוטאליות הזאת של עד שהמוות

יפריד בינך לבינו, כי אם לא אעשה זאת , מה אני אעשה איתה,

 עם הכמיהה ?

 אז איפה כל זה משאיר אותי? בעיקר לבד. ובחברתן הלא כול משובבת של חברותיי

הנאמנות!!!

 החרדה, שלעולם לעולם לא יהיה מישהו שיציע לי אהבה כמו שאני מציעה לו, בלי החישובים

הקרים האלה של רווח והפסד ?וגם זה הרי לא נכון בהכרח, וההשלמה המרירה שאני, איך שלא אסובב את זה אצטרך בסופו

של דבר ללמוד כבר לוותר על הדברים שתמיד התעקשתי שאם הם לא כלולים בדיל הזה של

אהבה, אז אני מעדיפה כבר לבד.

זה נעים לפעמים לאבד קצת שליטה. לא להיות כל כך אחראית ובוטחת,

אהבה, כמו באהבה, אין הרבה סיכוי שזה יהיה כמו שתכננתי כשזה היה

בפנטזיה שלך,