רציתי להקיא. להוציא אותו מתוכי, אותו ואת הפספוס ואת הרחמים המבחילים שהתפשטו בי. רגע אחד קטן של פנטזיה בלתי נשלטת, ואני אובדת. רציתי להיעלם ולישון עד שיגיע האביב.

מתי זה יחלוף, אותו צילום של רגע שלא היה ולא יהיה אף פעם? אני יכולה להילחם בכל ועל הכל. אבל הפנטזיות האלה פוצחות במחול מכוון ברגעים הכי לא נכונים, הן גורמות לי לאהוב יותר. הן עטות עליי ומכסות אותי ברגש ערפילי. הן מטפחות ציפיות ומביאות אכזבות. אני שונאת אותן, אבל גם אוהבת. ומתמכרת. וחיה חצי כאן  וחצי אי שם מעבר לקשת, בעולם שהוא רק שלי. ושם אנחנו יחד כי שם, שם זה כן אפשרי.

אני לא רוצה לאהוב ככה יותר! גל מחודש של נחרצות ודמעות מציף אותי. ואז, כשאני קצת נרגעת ממתקפת הדמיון ומהמתקפה שלי נגד עצמי, אני לוקחת נשימה של המון אוויר, כמו לפני שמנפחים בלון, עייפתי מכל "האתגרים" הבלתי אפשריים

אני מרגישה שכבר התעייפתי. כל כך התעייפתי. מלחלום אותו. מעצמי ככה. מחפשת רק את מה שבסופו של דבר עושה לי רע. מכל ה"אתגרים" הבלתי אפשריים. המאבקים האלה כל כך מיותרים. פה ושם פרצתי איזה גבול, ובדייט האחרון גרמתי למישהו פרספקטיבה קצת אחרת, ולאיש ההוא, זה שקורא אותי עכשיו, זה שאני אוהבת בלי תנאים, נגעתי בנשמה בלי לגעת, והוא אוהב אותי בדרכו- אני יודעת.

אבל מה זה שווה שאני גיבורה, נופלת וקמה, מוחקת את הדמעות בשיטתיות, נאבקת עם המחנק בגרון, סוטרת לשדים ולרוחות, מעיפה אותם בחזרה לעליית הגג, לתיבה הישנה והמאובקת. מה זה שווה, כשעדיין בלילה מתגנבות אליי בשקט, בלחש מדאיג, כל מיני מחשבות לא רצוניות של מה היה קורה אם. אם. אם ואם. ואז מתפוצצים לי כל הנימים במוח והלב שלי מתמוסס והופך לסוג של מתאר בלי תוכן.

מסתבר שבפועל, חוסר ההתפשרות שלי - הרצון הבלתי נלאה באהבה קסומה ובתשוקה אין סופית ובשלמות לא קיימת - כל אלה הם ההתפשרות. כל האתגרים האלה שמימשתי כביכול, היו לטעות ענקית, שכן בעצם מה שווה אהבה חד צדדית?

אני צריכה לשנן: "לחיות את מה שאפשר!" –שילווה אותי כל היום

לחיות את מה שאפשר ולהפסיק לחיות את מה שבלתי אפשרי לי.

חוסר ההתפשרות הוא דווקא התפשרות על הקיים

מצחיק להבין שחוסר ההתפשרות הוא דווקא התפשרות על הקיים, על הלא מושלם, על מה שבדווקאיות נוגד את האגדי. חוסר ההתפשרות הוא בדיוק מה שהכי אפשרי לי.

נראה שלעולם לא אביס את הפנטזיות. הן תמיד יישארו, מחליפות תפאורה ודמויות כמו בסרטים. אבל איך שלא אסתכל על זה, אני מאושרת. אני רק כנראה לא מספיק מבינה את זה. עדיין.