 כינוי:
לולה:-) בת: 38
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
לבד זה לגמרי לבד!!!
ובכל פעם שההכרה הזו מכה בי מחדש, זה כואב, אבל קצת פחות.
הייתי רוצה להאמין שיש דבר כזה, חברויות שנמשכות לנצח. הייתי רוצה להאמין גם באהבה שנמשכת לנצח, בנאמנות ללא גבולות, בחיבה בלתי-נגמרת, בזה שמי שהיום הוא החבר הכי טוב שלי יישאר כזה גם מחר, וגם לנצח. פעם באמת האמנתי בזה. היום כבר לא. אולי רק אם יש דברים קריטיים שמחזקים את זה, כמו קשר דם או כמו ילדים. אבל ככה סתם, לבד, זה פשוט לא קורה.
...ובכל פעם שאני נאלצת, מחדש, בצורה כואבת, להבין שאין לי את זה, שזה בלתי-אפשרי, יש לי צביטה בלב. פעם היא היתה עצומה, היום היא קטנה יחסית. עדיין לא קטנטונת, אבל היא מתקרבת לשם.
הפעם הראשונה שהבנתי את זה היתה בגיל 16, כשחברים שלי עשו לי משהו כל-כך מגעיל ומרושע, שמעולם לא יכולתי לסמוך עליהם יותר אחר-כך. אחת מהן עשתה לי אחר-כך משהו מרושע ומגעיל אחר, ואז חתכתי אותה מחיי לחלוטין.
הבנתי את זה שוב כשאקס 1 נפרד ממני, מכת האמון הגדולה ביותר בעולם - האמון שלי באהבה שלנו, שתוכל לגבור על הכל, התנפץ. ופחות משבוע אחרי שאקס 1 נפרד ממני, חברים שלי עשו לי שוב קטע נורא פוגע. זה שרף נורא, כמו לקחת המון המון אלכוהול ולשים על פצע נורא מדמם. גם אין חבר, גם אין חברים.
כשאקס 2 ואני נפרדנו - יום אחרי שזה קרה, כשעוד ליקקתי את הפצעים ובכיתי כל כמה דקות, חברה שלי, מישהי שראיתי בה חברה קרובה מאד, אולי הקרובה ביותר, עשתה לי קטע אנוכי ומגעיל. השלמנו מאז, אפילו דיברנו על זה, אבל אני כבר לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליה כמו שסמכתי פעם.
לא קשה לי למצוא דוגמאות. אני יכולה לשלוף המון המון דוגמאות מאד בקלות. אבל נראה לי שהנקודה שלי כבר הובהרה. אנחנו בעצם לבד בעולם הזה. אין אף אחד שאפשר לסמוך עליו לחלוטין.
אבל בשביל זה יש לי הרבה.
הרבה חברים.
המון.
כשאחד מאכזב, יש עוד רשת של 20 שאפשר לפנות אליהם.
הבעיה מתחילה כשיש אחד שהופך להיות יקר בהרבה, ואז החסרון שלו בולט יותר, ואי-אפשר להחליף אותו במישהו אחר. כמו אקס 2, למשל. שעד היום צובט ומכאיב לי נורא כשאני מתקשרת אליו והוא מדבר אלי באפאתיות ובאדישות, כמו שקרה רק היום לפני כמה שעות. כשהוא מציע לי הצעה, ואז, כשלא ממש נוח לי באותו היום, אומר בפשטות שהוא יילך לעשות את זה עם מישהו אחר. כי אני חשובה לו רק לפעמים. כי כל אדם בעולם הזה חשוב לו רק לפעמים. גם עצם החברות שלי איתו גרמה לי להאמין בזה שאנחנו בעצם, תמיד, לבד.
אנחנו לבד.
לבד.
וזה כל-כך עצוב לי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
