בזמן האחרון התחלתי לצאת עם מישהו ממש נחמד. הוא מתוק, מתחשב, חכם, מצחיק, ממש מקסים. המראה החיצוני שלו לא הכי-הכי, אבל מנסיוני, זה משהו שמפסיק להפריע לי ככל שעובר הזמן. כשאני ואין צורך לציין את שמו רק התחלנו להכיר חשבתי שהוא נראה ממש לא-משהו, וכעבור חודש כבר נמשכתי אליו בטירוף. אני יודעת, במידה די גדולה של ודאות, שאם אני והבחור הנחמד (אקרא לו אור) נמשיך לצאת, ונהפוך את הקשר שלנו ליותר פיזי, אני אתחיל להימשך אליו. נכון, זה לא בטוח, אבל כנראה שזה מה שיקרה. ואם לא, אז מה? אז התנשקתי קצת עם מישהו שלא ממש מושך אותי? יש דברים יותר גרועים מזה.

אז בעצם, עם קצת מאמץ מצידי, יכול להיות לי חבר ממש מקסים. רק טיפה. רק לנסות קצת, לבוא לזה בראש פתוח. לגעת בו קצת, לתת לו צ`אנס אמיתי. לתת לנו צ`אנס אמיתי. והנה, במקום לעשות את זה, אני מוצאת את עצמי לא עונה לטלפון ברוב הפעמים שהוא מתקשר. מוצאת את עצמי לא ממש טורחת לפנות זמן לפגוש אותו. מוצאת את עצמי קוטעת את השיחות איתו אחרי כמה דקות, מוצאת תירוצים ללכת למה אני עושה את זה, למה? כבר יצאנו פעמיים. היה די מוצלח. מה אני כבר צריכה לעשות? הוא לא עושה לי בעיות, לא מתמרמר שאני לא מתקשרת אליו, לא מתעצבן כשאני דוחה אותו בתירוצים, ממשיך להיות הכי נחמד בעולם.  יש לו בטחון עצמי, הוא חכם, ואני יודעת שיכול להיות לי ממש כיף איתו. ושוב, אני נתקלת בשאלה הזו, בפעם האלף: למה, כשאני רואה את השם שלו על צג הטלפון, למה אני לא רוצה להרים? אני כבר אפילו לא שואלת למה הלב שלי לא מקפץ, זה עוד מילא. אבל למה אני כל-כך עצורה, מרוחקת, לא נותנת לזה צ`אנס אמיתי?

ועכשיו, אור. נכון, לא הכי מושך אותי בעולם, אבל לא נראה רע. בהחלט לאאני מוצאת את עצמי לא מעוניינת, גוררת את עצמי לדייטים האלו בכח. מה קרה לי?

גם לפני כמה שבועות קרה לי משהו מוזר - פגשתי מישהו שקצת מצא חן בעיני, התחלתי לחשוב שאולי יהיה בינינו משהו, ואז פתאום נגררתי שחברה שלי גררה אותי למועדון. "כי יהיו שם המון בנים שימצאו חן בעינייך", אמרה לי. "חמודים, אינטליגנטים". ומה חשבתי לעצמי באותו הרגע? `איזה כיף! אני אקח חברות ואלך לשם ברגע שתהיה המסיבה הבאה`. ואז, פתאום, נזכרתי שאני בעצם יוצאת עם מישהו, ואולי, רק אולי, יש לזה פוטנציאל להפוך למשהו רציני. פוף. מצב הרוח ירד. פתאום לא התחשק לי כבר לצאת איתה. התחשק לי להעיף אותה לעזאזל. התחוור לי פתאום שאם אני מתקבעת על אופציה אחת, על גבר אחד, אני צריכה לוותר על כל השאר. ופתאום, באופן מוזר, זה נראה לי כמו קורבן גדול מדי להקריב.
מה קרה לי? התחלתי לחשוב כמו גבר?

המחשבה על להיכנס עכשיו למערכת יחסים זוגית, לכל הדברים שתמיד כל-כך אהבתי, נראית לי עכשיו משמימה ולא אידיאלית. נכון, אני תמיד טורחת לציין שכן, אם ינחת עלי פתאום מהשמים בחור מקסים, שאני אדלק עליו בטירוף והוא יידלק עלי בטירוף, אז ברור, למה לא. אני אשמח להיות חברתו הקבועה. אבל ברגע שזה משהו שדורש אפילו טיפת מאמץ מצידי, קצת לנסות להשקיע מעבר: להתרגל לאיך שהוא נראה, או להתפשר קצת על משהו באופי שלו... פתאום יוצא לי כל החשק, ואני פשוט רוצה שיעזבו אותי בשקט ויתנו לי להיות לבד.

לא רוצה. לא רוצה להצטרך להשתנות בשביל מישהו. לא רוצה לרצות לשנות מישהו. לא רוצה להתאמץ בשביל מערכת יחסים. רוצה שהיא תיפול לתוך ידי כפרי בשל, או שלא תהיה בכלל. רוצה להיות לבד. רוצה לנסוע לטייל במדינות עולם שלישי במרכז אמריקה בקיץ. רוצה להכיר הרבה אנשים חדשים, ולא רק בנאדם אחד ספציפי. רוצה לבלות. רוצה להנות. רוצה שיעזבו אותי לנפשי. רוצה ללכת למסיבות  ולרקוד שם, עם הרבה בנים חמודים , עד כלות הנשימה.

לא רוצה רק אחד. לא כרגע.

וברור לי לחלוטין, באלפי אחוזים, שיום אחד ההרגשה הזאת תשתנה מקצה לקצה. יום אחד, אולי אפילו בעתיד הלא רחוק כל-כך. אבל זאת התחושה שלי בזמן האחרון. יותר מקצת זמן. יותר משבוע, יותר משבועיים. גם יותר מחודש-חודשיים. אני פשוט רוצה להיות לבד. לחגוג את הלבד שלי, את החופש המופלא הזה. אני גם לא מרגישה לבד, בכלל לא. יש לי המון חברים ואני עושה אינסוף דברים.

וכן, אני אחטא לאמת אם לא אודה בכך שלפעמים, כשאני רואה זוג מאושר מולי, אני מקנאת. כי אני כן. אולי אפילו כי אני כבר מתוכנתת באיזשהו מקום להסתכל על מחזה יפהפה שכזה ולקנא. אבל לפני כמה ימים, כשהתחילו לדבר על תוכניות לחג האהבה, והסתכלתי בלוח השנה וראיתי שהוא חל ביומים זה פשוט לא עשה לי כלום. הלב לא נצבט, לא נחמץ. לא חשבתי לעצמי `הלוואי והיה לי חבר`. לא חשבתי `אוף, גם לי בא לחגוג בחג האהבה`. אפילו לא חשבתי משהו כמו: `הא. חג האהבה. תכסיס ציני זול של חברות קפיטליסטיות שרוצות למכור עוד שוקולד וכרטיסי ברכה`. ממש לא. פשוט חשבתי לעצמי שזה סתם עוד יום. ושטוב לי ככה. ושאני לא רוצה שזה ישתנה. עדיין לא.

כיף לחשוב כמו גבר. כיף לצאת מהסטריאוטיפ הנשי הרגיל שאני נמצאת בו כבר שנים. כיף להזניח את המחשבות על הרצון באהבה, הכמיהה לרומנטיקה, השעון הביולוגי המתקתק לו במרץ. כיף לעמוד, להתבונן על אלפי האפשרויות, ופשוט לא לבחור באף אחת.

וגם כיף לדעת שיום אחד זה יהיה אחרת. שיום אחד, מבין אלפי האפשרויות הקורצות, תהיה אחת שתצמח ותהיה לדבר נפלא, למערכת יחסים מדהימה שתוביל לאהבה, לחתונה, לילדים.

אבל עד אז, עד שזה יקרה, עד שייפול האסימון ואני אחזור לחסות בצל הסטריאוטיפ הנשי הידוע, אתם יודעים בדיוק איפה תוכלו למצוא אותי: נסו על רחבת הריקודים של איזו מסיבה . יש סיכוי טוב שאני אהיה שם.