 כינוי:
לולה:-) בת: 38
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
רק בשביל חיבוק.
איך שבא לי לקבל חיבוק עכשיו. ולא, לא קרה שום דבר מיוחד. זה לא שרע לי ברגע זה יותר מאשר ברגעים אחרים, זה גם לא שטוב לי יותר כרגע. הרגע הזה, העכשיו, המהות של העכשיו, היא יחסית נייטרלית. לא צוחקת - לא בוכה. קצת משגעים אותי מהעבודה. קצת מפחדת ומוטרדת מאיזה משהו, ומצד שני - גם קצת יותר רגועה ממה שהייתי קודם. קצת מוקפת בחברים שאוהבים אותי - וגם קצת הבריזו לי מהיציאה שהיתה אמורה להיות הערב. קצת ניהלתי היום שיחה ארוכה מאד עם מישהו נחמד - אך קצת מתגעגעת לשיחות שכבר אין לי עם אנשים נחמדים אחרים. איך שבא לי לקבל חיבוק עכשיו. היא עומדת ובוהה בגשם האטלנטי מקיש בחלון שלנו בלי הפסקה אתמול אמרתי לידיד שלי שאני לא רוצה מערכת יחסים. עדיין לא. יש כמה דברים שאני מעדיפה לסגור עם עצמי לפני שאני מתפנה להשקיע כוחות נפשיים במערכת יחסים עם בחור חדש. וזה נכון, לא שיקרתי לו כשאמרתי את זה. אני עובדת על עצמי קשה בימים אלו, קשה מאד. נלחמת בדברים שאני לא אוהבת, מנסה בכל כוחות הנפש שלי - וזה מצריך המון כוחות נפש, תאמינו לי - להפוך את עצמי לאדם טוב יותר. יציב יותר. הסיבה היחידה שאני מצליחה להתמיד בזה היא שאני רואה שינויים לטובה. זה מה שמחזיק אותי, מה שגורם לי לא להרים ידיים ולהשלים עם עצמי כמו שאני, עם החסרונות שלי. השלמתי עם החסרונות במשך המון שנים, הגיע הזמן לשרש אותם מתוכי, להיפטר מהם. לפחות מהגדולים יותר. כל הדרך מפורטוגל עכשיו ברחוב שלנו מצמידה את האף לשמשה ולא מפסיקה לבכות כשיש חבר, אהוב, אדם שנמצאים איתו במערכת יחסים רומנטית, מפתה מאד לוותר על המאבק הזה. כי כבר יש מי שאוהב אותך כמו שאתה, אז זה לא ממש נורא אם אתה לא כל-כך אוהב את עצמך. אתה גם לא צריך להתמודד עם עצמך לבד, תמיד יש מי שיחבק אותך ויבטיח לך שהכל יהיה יותר טוב. שהוא תמיד יהיה שם בשבילך. וההבטחה הזו, המשכרת, המענגת - עד כמה שקשה לי להאמין בה, מנחמת מאד באותו הרגע. כל חבר שהיה לי ידע לנחם אותי ולהיות שם בשבילי ברגעים הקשים. לכן לא הייתי צריכה, במרבית המקרים, להיות שם בשביל עצמי. זה היה הפתרון הקל, להרים טלפון לחבר ולבכות. אתה לא רואה אותי יותר היא אומרת יותר היא אומרת אבל היום, עכשיו, ברגע זה, כל מה שבא לי זה לקבל חיבוק. שיהיה מישהו פה איתי בחדר, במיטה. שיפתח את זרועותיו לרווחה וייתן לי לזחול פנימה, להתכרבל ביניהן. שיאסוף אותי לתוכן, יחבק אותי, ילטף לי את השיער. יחבק אותי עוד קצת. יטביע אותי בחיבוק חם, חיבוק ענקי. שיבטיח לי שהכ- -ל יהיה בסדר. שאין לי ממה לפחד. שהוא תמיד יהיה שם איתי. בשבילי. ומפנה אלי את הגב רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק מוזר שההרגשה הזאת נחתה עלי דווקא עכשיו, כשלא רע ולא טוב. אולי כי עכשיו הלב שלי מרגיש שהוא לא יתפנק בכך שיבקש את החיבוק הזה. שהוא לא מוותר על העצמאות שלי, הכח שלי, הרצון שלי לעמוד לבד מול העולם ולהצליח. וכשטוב לי הוא פשוט יודע שאני לא נזקקת לאף אחד אחר. אבל עכשיו, כשהכל נייטרלי, ואני יושבת בחדר שלי עם הרוחות שנושבות בחוץ, עם הידיעה שבעוד כמה שעות אני אקום ואלך ללמוד, ואז אני אלך הביתה. והכל כל-כך נחמד, כל-כך נורמלי, לא רע ולא טוב, סתם רגיל וחביב. בא לי מישהו לחלוק איתו את השגרה הזאת. בא לי מישהו ליפול לתוך הזרועות שלו, לא בגלל שרע ולא בגלל שטוב - פשוט בגלל שבא. פשוט בגלל שכיף כל-כך לקבל חיבוק. בעיקר בליל סתיו-חורף קר. הגשם ממשיך, לה לא אכפת מכלום הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע והוא מכה כמו משוגע מחר אני אקום בבוקר אולי?,חיבוק כמו שאני חולמת עליו כרגע, כנראה שלא אקבל. וזה לא בהכרח משהו רע, זה גם לא משהו טוב. זה נייטרלי, זו שגרה. זה יימשך ככה, כנראה, עוד כמה חודשים, אולי עוד כמה שבועות. אולי אפילו עוד כמה שנים. אבל מותר לי לחלום על זה ולערוג לזה. עכשיו, כשלא טוב ולא רע. אני אוהב אותך יותר, את יודעת יותר את יודעת תתקרבי אלי רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק רק בשביל לקבל חיבוק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
