נזכור!

את חללי צה"ל.
אלה ששנלחמו. בנשמתם. ובגופם.
על הארץ שלי, שלך, שלכם. שלנו.
וכמה כואב לראות. כמה קשה לשמוע.
את זעקתם האחרונה. את בכי המשפחות השכולות.
את הכאב שמרקד ברבבות של אנשים.
בני עמי עומד דום. מנסה להקשיב.
מנסים להיות גיברים, בכך שהם לא בוכים.
כי גיבורים לא בוכים, כך חשבו.
אך דמעות של כבוד ואהבה מפניינו זולגות.
ומפנייהם היפות? דמעות של דם.
דם אשר אני מדמיינת בכל מקום שאני עוברת.
בכבישים. בדיונות. ביערות. בבסיסים. בגבולות.
ולפתע אני מגלה. כל ארצי שוטתת דם. כואבת ובוכה.
ואני שואלת לא את עצמי, אלה את אלוהיי, הכל יכול, עושה הניסים, והנפלאות.
אותך אני שואלת, ולא אף אחד אחר.
הכבוד שאני רוחשת לך, אל תדאג, לעולם לא יעלם.
אבל בתור נערה בוכייה. בתור אחת שיודעת מה קורה בארץ שלי.
אנא, אמור לי, בכנות ובאמת.
לא אכעס לתשובתך. רק אומר לך,
תודה. תודה שדיברתי אלייה,
אל נערה פשוטה, את הדבר שכולם שואלים אותך.
ולאיש לא אגלה את סודך, אם תדרוש וגם אם לא.
שאלה אחת. לא שתיים. לא שלוש. אפילו לא ארבעה.
מדוע לקחת אותם?
את הכוכב ההוא, שם למעלה, מנצנץ ומאיר את השמיים.
ופתאום הוא נבלע, ואבן חוזרת אל ליבי.
מופיע הוא, בשיר התקווה, בתקווה גם הוא,
כן, אותו כוכב, שלא יעלו שוב, כוכבים שמותם הגיע, מוקדם מדי.
ותפאו אש. כן, אותה האש.
האש שאותם חללי צה"ל ראו לפני מותם.
אש דגולה, חמה, צורבת. גם הורגת.
מסנוורת את עיניי. ודמעות עולות וצפות.
ולפתע, כיתובת אש מופיעה.
ובה כתוב.
"וזה כל כך מוזר,
שפרחים אסור לקטוף,
וחיילים מותר."
האם זה מה שהם חשבו,
בשנייתם האחרונה?
ואז השקט. השקט הגדול והנורא.
השקט הזה. שאחריו לא שומעים כלום.
דומיות מוות.
את זה אף אחד מאיתנו לא יכול להרגיש ולא לתעד.
זה שקט של מוות. שבאמת לא שומעים כלום.
גם לא ציוץ של ציפורים. גם לא צחוק תמים של ילדים.
גם לא זה. גם לא זה.
אני מצדיעה לכם, חללי צה"ל,
אשר הגנתם על ארצי,

ובזכותם אני עוד כאן.