היא אמרה לו - תלך. היא ביקשה שלא יתקשר יותר. הוא שמע. הלך,

ולא התקשר יותר. היא התרסקה. נשברה לחתיכות, הפכה לצל של עצמה.

ואז... היא התחילה להתחנן.

ויתרתי על כל שמץ של כבוד עצמי למען מטרה אחת שנקראת אהבה.

וכדי לנחם את עצמי אני מסבירה  כי באהבה אין דבר כזה שנקרא כבוד.

זוחלת על ארבע למען כמה רגעי חסד אחרונים

ובטוחה שאם אני לא אוותר, לא ירפה, אז הגבר שלי יבין עד כמה אני נהדרת ויקלוט שגם הוא לא יכול בלעדי.

 לרצות למות בגלל שהוא לא מתקשר,

 ופתאום נזכרתי, 

 איך אמרתי לגבר שהיה שלי ללכת,

והוא הלך ולא התקשר כי ידע שהוא לא יכול

להבטיח לי כלום. ואני רציתי למות.

 והתקשרתי אליו אחרי פחות מארבעה

ימים ובכיתי כל כך בכיתי, שבקושי הצלחתי לדבר. וכשהצלחתי, שאלתי

אותו איך הוא הלך ולא נלחם עליי, והוא ענה שהוא לא הפסיק לחשוב

ולהתגעגע אליי. ואני, נתליתי בשברי המילים, שהיו אולי אמת צרופה,

אך לא הבטיחו שום שינוי. והאמנתי שאם אהיה קצת סבלנית והרבה אוהבת,

האהבה תנצח. אבל היא לא. לא בסיפור שלי, ולא בהרבה סיפורים אחרים.

אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו. אם הוא יחזור סימן שהוא שלך, אם לא, סימן

שמעולם לא היה".

 למען השם אני משתרללת!

יום שבת,10 בבוקר . אני פוסעת ברחוב השומם

חוץ מכמה מתפללי קום שעושים דרכם לבית הכנסת השכונתי ועוד

איזה אישה מוזרה עם כלב ואני. אני מנסה להצעיד את רגלי קדימה. אבל

אני בקושי סוחבת בעלייה...

 לא מבינה מה היה כאן עכשיו, מי זה הבחור

חסר ההתחשבות הזה ולמה קיימים אנשים כאלה. בימים האלה שלי אני

מנסה ככל יכולתי לגרום לעצמי להבין שזה רק סרט ושזה יעבור לי ואולי

זה שאריות הכימיקלים בגוף. אבל אולי, וזה האולי הכי גדול, אולי

אכזבתי את עצמי? אולי חציתי את הגבולות? המסקנה שהגעתי אליה היא חד

משמעית - כן.

מה את חושבת שאת עושה? מה, לא למדת כלום בחיים האלה?

בסך הכול בחורה צעירה עם הרבה מוטיבציה מצב רוח טוב

 להעביר ערב שישי במועדון.

בהתחלה נהנתי נורא ואז איפה שהוא בשלב הזה איבדתי

את השכל.

הכרתי בחור שווה חתיך שאמר שיקפיץ אותי לביתי אבל לפני זה נעצור אצלו,עצרנו וזרמנו למיטה ציפתי

שיעברו עלי כמה שעות מענגות ומפנקות (וזה לא הזמן לשפוט - זו אני

וזה מה יש) והבנתי שכול מה שהוא רוצה שאני אפתח את רגלי לפי דרישתו,  לאחר שהוציא את מיטב מיציו אל חלל החדר, החליט שהמחזה תם ונשלם

ובשל העובדה שכבודו הגיע על סיפוקו כל שאר הנוכחים בחדר  איבדו כל משמעות קיומית

והם יכולים ללכת הביתה.

אז הלכתי .

חתיכת מטומטמת שכמותי שאף פעם לא לומדת לקח!

כל החיים רציתי להיות מיוחדת, לא כמו כולם. לא התעניינתי

 רציתי שיהיו לי דעות משל עצמי, מחשבות שיהיו רק שלי. תמיד ניסיתי להיות

מקורית, למצוא את המילים שלי למה שאני מרגישה וחושבת. 

אני לא רוצה לחזור על משהו שמישהו אחר

כבר אמר, ואפילו כשאומרים לי "אני אוהב אותך" זה נשמע לי נדוש.

אף פעם לא דיברתי במשפטי אהבה לעוסים, לא ציטטתי את הרגשות שלי

משירים. תמיד שנאתי קלישאות. אבל מאז שהאהבה שלי נגמרה, אין לי

יותר מדי רגשות לתאר - לא נשאר כלום בפנים, רק כאב, ובו אין שמץ של

מקוריות. גיליתי שהכאב מאחד את כולם, ומוציא מהם את הייחוד. למרות

שאני בטוחה שלאף אחד אף פעם לא כאב ככה, בפנים אני יודעת שלא

המצאתי פה שום דבר חדש.

אני כבר לא יודעת מה אני עושה או איפה אני נמצאת,

בעצמי הפכתי לקלישאה שכזו: אני לא אוכלת, לא ישנה. אני בוכה כל

הזמן. אני מתקשרת כדי לשמוע את הקול שלו במשיבון ומנתקת מיד. אני

קופצת מכל צלצול של הטלפון, בטוחה שזה הוא, מתחנן לחזור אליי

ומבטיח שהפעם יהיה אחרת. אני כבר לא מצליחה לזכור איך 

הייתי פעם.

הלכתי לאיבוד ונשאר רק צל.בחיים לא הייתי מאמינה שככה אהפוך לדמות מסרט. שכל מה שאוכל לעשות

זה למחזר מילים ותנועות של אחרים, כי אני לא זוכרת את שלי. האמת?

לא אכפת לי יותר. אולי אם אחקה אותם מספיק טוב, גם אני אלמד להתגבר

ולמצוא את הבחור האמיתי שלי תוך שעה וחצי פלוס פרסומות. לא רוצה

יותר להיות מקורית. לא רוצה להיות "אני". מי שהייתי כבר לא כאן,

ולא דחוף לי למצוא אותה. תנו לי להיות מישהי אחרת, מישהי שטוב לה