אני שוב יורדת במשקל וזה לא מכוון הפעם, שבוע של אנטיביוטיקה עושה את שלו אחרי הכל. כבר לא אכפת לי, למען האמת. מציק לי שכבר אין לי ציצי בכלל בכלל, עוד שקלתי הגדלה אבל בשביל מה בעצם? בא לי להרגיש טוב עם עצמי ולעבור מתיחת בטן וזרועות ולחזור להתאמן ואת הישבן העגול שהיה לי, אבל הכל מרגיש לי שטחי ומיותר.
חודש וקצת עבר מאז שנפרדתי מהננס. אתמול שמעתי מידיד שלי שהוא מרגיש רע ושהוא שוקע בדכאון, מאשים אותי שלא השקעתי בקשר, משחזר מקרים ודברים שנאמרו ומפרש אותם מהמקום הפגוע והכואב. זה העליב אותי ופרצתי בבכי לשמע הדברים, מעולם לא הייתה לי כוונה לפגוע בו. ובכלל, אני עצמי עוד מתאבלת על כך שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי כי אני לא מסוגלת להרגיש כלום מבפנים.
פאק, אני שואלת את עצמי מה כן יספק אותי, מה יתן לי תחושה של חיונית.
ואולי בכלל אני צריכה להאשים את ההורים שלי, שנתנו לי זוגיות מגעילה ומבזה כדוגמה, מה שגרם לי להיות צינית בכל הקשור לרגש ורומנטיקה.
הכל מתסכל אותי. אני לא מצליחה להנות מכלום. אני אמורה להגשים את אחד החלומות הכי ישנים שלי בעוד פחות מחודש, ואני לא מצליחה להתרגש מזה. אם כבר, אני מרגישה התקף חרדה שהולך ומתקרב בעקבות כך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
