רציתי להציג את הגלגול החדש של הבלוג, אבל אחרי חצי שעה של קריאת פוסטים מהארכיון והתפרצויות צחוק שכחתי שזאת שנת 2011,
שכחתי שאני בדירה שלי בחיפה, עם מלא כלים בכיור ושני חתולים שלא מפסיקים ללכת מכות אחד עם השני,
הרגשתי שאני שוב בתיכון.
 
ואז מצאתי את הפוסט הזה, פוסט שהוא בשבילי אולי הכי משמעותי שכתבתי פה.
כתבתי אותו כשהייתי בת 18, לא ידעתי עוד מה יקרה לי, ולא, לא הייתי "טבעונית ארטיסטית ושקטה",
גיל 19 הוגדר כהשנה הגרועה בחיי, השנה שנתנה את הטון לשנים שאחר כך.

אני קוראת את הפוסט ההוא ואני יודעת איך להתחיל את הגלגול השני שלי פה:
אני רוצה לבקש מעצמי סליחה.
אני כל כך מצטערת על כל הרגעים בחמש שנים הבאות שאני לא אקשיב לך, שאני לא אאמין בך,
שאני לא אקשיב לתחושות הבטן שלך (והן תמיד יהיו נכונות), שאדחק בך בצורה לא מציאותית,
שאשנא אותך, לפעמים, זה לא מגיע לך.
אבל אני לא מצטערת על מי שתהפכי להיות.

אני כל - כך מצטערת, אני מרגישה גוש בגרון ותחושה של "מה עשיתי?".
אני כל - כך מצטערת, ליאור, אני אוהבת אותך.