| 11/2007
עיניים תכולות, מגפיים ירוקות מבריקות.
פשטתי את חולצתי, חשפתי את עורי המצולק ונכנעתי לטיפות הגשם שתחילה התנפצו על פניי וכתפיי, ולאחר מכן זלגו להן במורד גופי, עד לנעליי הספוגות במים. הבל נשימותיי קפא באוויר לאחר כל נשיפה, אבל גופי רתח.
התחלתי לצחוק, צחוק של מטורף, עיניי ודאי ברקו, וחיוך רחב התפשט לו, נמתח מימין לשמאל, אוזן אל אוזן.
דימיתי לי את הטבע שמח עימי, הסערה שהתחוללה, שלי הייתה. התחלתי לרוץ במורד הרחוב, ילקוט בית הספר הרטוב מכה על גבי עם כל צעד נוסף. המשכתי כך עד שהתחלתי להתקרב לתחנת האוטובוס.
לבשתי בחזרה את חולצתי, והלכתי אל עבר תחנת האוטובוס הריקה.
נעמדתי בתחנה, הסתכלתי על העולם מסביב דרך שיערי הרטוב. הכל נראה כה יפה בגשם, חשבתי לעצמי. כל כך נקי, צבעוני, סוריאליסטי כמעט.
אף על פי שעברו כבר מספר דקות, לבי המשיך להלום בפראות. למען האמת, הוא הלם בפראות עוד לפני שהגשם החל לרדת, הוא הלם כך מאז שנכנסתי לספריית בית הספר והחזרתי את "יער נורווגי" של הרוקי מורקמי. היא עמדה שם, לבושה בסריג פסים צבעוני, גדול עליה במספר מידות ומכנסי ג'ינס כחולים, מגפיים ירוקות מבריקות לרגליה, כובע צמר מפוספס וצבעוני אף הוא על ראשה. עיניה התכולות חייכו אליי ופניה התמלאו סומק. כופפתי את ראשי ומיהרתי להסתלק.
האוטובוס הגיע, ובאופן מפתיע היה ריק למחצה. התיישבתי ליד החלון, העולם בחוץ המשיך לבהוק, אך עיניי לא ראו דבר מלבד אותן עיניים עגולות וגדולות, ניסיתי להיזכר בפניה, אך לא הצלחתי. "אבסורד!" אמרתי לעצמי, כיצד אני לא זוכר את פניה של נערה שזו כבר שנתי השנייה בתיכון עימה? זכרתי שעורה בהיר, וורדרד. זכרתי ששיערה צבעו כדבש. אפילו זכרתי את שינייה הקדמיות, שהיו אך מעט גדולות, ואת החיוך החמוד שבו הן מתגלות. אך את פניה השלמים? כאמור, לא הצלחתי.
משימתי נמשכה לאורך שארית אותו יום, וכששכבתי לישון התעניתי בנסיונות ממושכים עד שלבסוף נרדמתי, חלמתי עליה.
אז, באותו יום חורף קר, בגיל שש עשרה, נכנעתי לראשונה לרגש המכונה "אהבה". נכנעתי? נפלתי שדוד.
למחרת קמתי נרגש, ידעתי כי יש לנו שעתיים ראשונות משותפות. הגעתי לכיתה וזרקתי את הילקוט על אחד מהשולחנות המרובעים הגדולים שמילאו אותה. הכיתה הייתה מלאה למחצה, והיא עוד לא הגיעה. התיישבתי ליד הילקוט שלי, הנחתי את ראשי על השולחן והעמדתי פני מנמנם. רציתי שהיא תשב לידי, או לפחות מולי. אך פחדתי להסתכל עליה כשהיא נכנסת, ידעתי שהיא תקלוט אותי מסתכל, וידעתי שהיא תקלוט עד כמה אני רוצה שהיא תשב לידי. פחד אימים ממש.
"בוקר טוב"
הרמתי את עיניי, שפגשו את אותן העיניים התכולות.
היא התיישבה לידי! (מהר, מהר! מה להגיד, מה לעשות? תגיד משהו מעניין, אל תהיה מפגר, ופאקין אל תחזור להעמיד פני מנמנם)
חזרתי להעמיד פני מנמנם.
בשנה וחצי שעקבה לאותו יום כמעט ולא בירכתי אותה לשלום, או החלפתי איתה יותר ממספר משפטים בשיחה. אבל הסתכלתי עליה בכל שיעור, הצצתי לעברה בהפסקות, לפעמים כשהייתי נתקל בה במסדרון הייתי קד בראשי, ואולי אפילו מחליף איתה מילה או שתיים.
חבר שלי מהכיתה שאל אותי עליה כשראינו אותה בקפיטריה, הם היו ביחד זמן מה, באותה תקופה לא סבלתי אותו. לא סבלתי אותה.
התוודיתי בפניה מעט לפני סיום התיכון, מאותו צורך אנוכי לדעת את האמת הברורה והידועה מראש, לסיים את זה.
את פניה לא שכחתי שוב לעולם.
| |
|   כינוי:
Crestfallen בן: 38 תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
