סיפורה של מלכת הבִּיצה

"בר דנה ילדה" אמא של דנה הודיעה לי בהתרגשות.
"רוזי אני מבינה שאת מרגישה שהיא עוד ילדה אבל היא כבר לא היא כבר בהיריו......." "נרי! ילדה עם מפיק בה'!" "מה זה מפיק?" "תפתחי ספר לשון, זה כמובן אחרי שתגיעי לביה"ח".
מפיק זו נקודה קטנטנה ששמים בתוך האות ה', שאומרת שזה לא שם עצם אלא פועל. כלומר דנה לא ילדה מלשון בת, אלא ילדה מלשון הביאה בת לעולם. בנקודה אחת, קטנטנה, בתוך אות קטנטנה, יוצאה משמעות עצומה.

אני נוהגת, 3 בבוקר, הרכב הגדול שהבקהאם קנה לי, נוהגת בטירוף, העיניים שלי מוצפות בדמעות, חם לי, ואני מפחדת להוריד את הידיים מההגה לכיוון המזגן.
"מטומטמת מה ילדת ילדה במזל סרטן... כל היום תבכה" אני מדברת לעצמי, ולא מפסיקה לבכות ולחייך.
היום שדנה הקיאה את הנשמה, היינו שתינו במכון, באמצע אירובי מדרגה, והיא לא הפסיקה להקיא. הודעתי לה שהיא הולכת להיבדק, והיא התביישה לקנות ערכת הריון, זה קורה גם לנשואות, אז קניתי לה. והבקהאם מצא את זה בארון שלי וכמעט והתעלף, ודנה שתתה גלונים של מים עד שהיה לה פיפי, ואז היא נתנה לי מקל ספוג בפיפי שאמר רק דבר אחד: תכיני את הטיטולים.
ואז התרחקתי ממנה, כי זה היה לי יותר מדי השינויים האלה, ונכנסתי לדכאונות, ודנה שלחה לי SMS אחרי 4 חודשים שאם בא לי לדעת אז זו בת. ולא עניתי, אז היא שלחה לי שאני חסרה לה. ושוב לא עניתי. והבקהאם קנה לי אוטו, ונעשיתי דרמטית, אז הבקהאם קנה לי תכשיטים, ורק כשהעפתי לו אותם בפנים הוא הבין שאני צריכה חיבוק.
ועכשיו הוא לא מפסיק להתקשר, וכל התיק הלבן שלי רוטט, ואני לא עונה, כי הפעם אני באמת אעשה תאונה. ואז דנה לא תדע מה לעשות באותו יום, אם לבוא לאזכרה שלי או ליום ההולדת של הבת שלה. אבל היא תבוא ליום ההולדת של הבת שלה, כי היא יותר חשובה ממני. אנחנו אפילו לא אותו דם.
שהבקהאם יפסיק להתקשר למען השם!

חניתי, בקושי. למה אני צריכה ג'יפ? סמארט אני לא אצליח לחנות.
הלכתי לכיוון המודיעין, מסתכלת על הבניין הגדול בידיעה שאיפשהו דנה נמצאת שם וזועקת לשמיים שהדבר הזה יצא מהכושלאמאשלו.
הסתכלתי על התור, והחלטתי לשבת על אחד הספסלים ולהסתכל על המכונות. כשיד חמה ומוכרת הונחה על כתפי.
"בקהאם"
"נרקי... מה יש?"
"איך החיים שלי קיבלו כזה טוויסט בשנתיים?"
"מתי תתחילי להבין שהתבגרת? מתי תקבלי על עצמך את זה שגדלת כבר, שאת לא סתם עוד כוסית חרמנית בת 22"
"אבל אהבתי את זה"
"ומה תעשי בגיל 50 כשהגוף יתחיל להיות רופס ושהשפתיים יתקמטו?"
"בוטוקס?"
"נרקי..." הוא התיישב לידי בפרצוף אבהי "איפה את רוצה להיות בגיל 50?"
"סבתא לנכדות כוסיות, מחובקת חזק עם איזה זקן שווה"
"איזה זקן זה יהיה?"
"מישהו שהוא הרבה בשבילי"
"מתי את חושבת למצוא אותו?" ידעתי שהוא מחפש את עצמו בסיפור הזה.
"אני חושבת שמצאתי" חייכתי, והתחילו לזלוג לי דמעות שהוא ניגב בחיבוק אדיר.
כמה אני אוהבת את הבחור הזה.
נראה לי שהצעתי לו נישואין.
"אתה חושב שהיא תכעס אם אני אלך הביתה?"
"אני חושב שהיא בעצמה לא מאמינה שתיכנסי לשם. נחזור לפה מחר"

"את מתכוונת להיכנס?" דנה הסתכלה עליי שעונה על משקוף הדלת. בקהאם הניח ליד מיטתה דובי ענקי בצבע ורוד שמחזיק בלון ענקי בצבע אדום עליו כתוב "It's a girl!" מזל שהוא זכר את הדברים האלה. כי אני לא. ונראה לי שדנה מבינה את זה.
היא קמה מהמיטה, וחיבקה אותי, שתינו בכינו, היה לה ריח של אמא. "אלוהים, דנה את אמא" "אני אמא..." היא חייכה "אני אמא לילדה מקסימה נרקיס..."ואז עדי הלך להביא את הילדה מהחדר הזה שיש בו את כל הילדים, ואני רק הסתקרנתי אם היא באמת קראה לילדה בשם המטומטם שהיא תמיד דיברה עליו.
"יש לה שם מקורי? קראת לה צדף?"
"איזה מקורי... יש לה את השם הכי נדוש בעולם"
"תודה לאל."

עדי הסיע פנימה עגלה שקופה קטנה ובתוכה ישנה ילדה קטנטנה כל כך.
"תכירי, נעה"
"נעה?"
"נעה... אבל בלי ו'. מתחיל בנ' כמו נרקיס ונגמר בה' כמו דנה"
"ובאמצע ע' כמו עדי" עדי התעקש.
"כן גם" דנה הסתכלה בנינוחות על הקטנה.
"היא צריכה לינוק" דנה חייכה לבקהאם.
"אני אצא"
"אני אבוא איתך" עדי חייך.

"מזל שלא עשית סיליקון" אני מחייכת כשהיא וביתה היו כל כך מחוברות.
"כה הא."
"זה כואב?"
"כן קצת, אבל אומרים שזה חשוב להתפתחות שלה."
"בחיים לא ראיתי אותך ככה"
"שמוצצים לי את הפיטמות?"
"לא טיפשה!" ופתאום זה הרגיש לי כ"כ לא נכון שהיא מדברת ככה... "מאושרת.. שלמה"
"למה לא עלית אתמול?"
"איך את יודעת שהייתי למטה?"
"הרופאים בחדר יולדות דיברו על זה שבקהאם למטה ושכמה אנשים עזבו את יקריהם כדי לראות אותו. אז הבנתי שהוא לא לבד"
"אני מפחדת לאבד אותך"
"את מה? נרקיס את לא מדברת איתי. את לא עונה לי להודעות ולא לטלפונים."
"אני לא יודעת איך להתמודד עם זה"
"גם אני לא... נרקיס... אני צריכה אותך... איך לא היית איתי כל התקופה הזאת?"
"כי את כבר לא דנה... את אמא דנה.. כזאת שקונה דברים ורודים בשילב, ומתקשרת לאמא של הילד בגן שקילל את נעה, והולכת לאסיפות הורים ו..." "וחברה של נרקיס הפוסטמה"
"הייתי מחבקת אותך אבל לא בא לי למעוך את המכונת קקי הקטנה הזאת"
"תשתקי"
"מתי משחררים אותך?"
"בקרוב."
"יופי, כשאת יוצאת יוצאים לשופינג"
"בשילב"
"אין שם חתיכים"
"בשילב? בטח שיש. יש מלא אבות חד הוריים"
"עם ילדים"
"אה שכחתי שאת שונאת ילדים"
"מה?! איזה דבר מרושע להגיד!!!"
"יודעת מה? כשאני מסיימת תרימי אותה"

"היי נעה... תכירי את דודה נרקיס"
"דודה... נו באמת..."
"נראה לי שהיא מחייכת"
"נראה לי שהיא עומדת להקיא"
"די נו תהיי רגועה שהיא לא תילחץ בידיים שלך"
"היא כל כך קטנה"
"מעניין למי היא תהיה דומה"
שתקתי והסתכלתי על הקטנטנה. ובקהאם נכנס והסתכל עליי בחיוך מתוק.
"שלא יעלו לך רעיונות לראש!!"
הוא נגע באפה והרגשתי כמה הוא מתרגש.
יום אחד?

נ.ב

יש מצב שזה הפוסט הכי טוב שכתבתי.