עברו כבר שבועיים מאז שעברתי לגור עם זיו, וגם לישון איתו באותה מיטה (הידיות של הספה עשויות מעץ. עוד מישהו קיבל קונוטציה רוסית כרגע?) קצת לא נעים העניין, התחלתי לנקות את הזוהמה שהוא מכנה ''דירה'' בגלל רגשות אשם.
בבוקר האחרון כשסיימתי לארוז מחדש את הדברים, יצאתי מהחדר וראיתי את השולחן מלא בדונאטס, בורקסים וקוראסונים.
"תגיד לי זיו, אתה צוחק עליי?"
"לא למה? אמרתי לו לחמם אותם"
"אני מדריכת כושר אני לא נוגעת בדברים האלה"
"אל תגזימי נרי. את גם ככה הולכת לשרוף את זה"
"טוב לא משנה אני אקנה כבר קפה למטה"
"לא לא לא קניתי גם קפה. אני אומר לך, רק בזכותי רולדין יכולים להרשות לעצמם לשפץ את הסניף"
"מאיפה אתה יודע איזה קפה אני שותה?"
"קפוצ'ינו בלי סוכר" הוא חייך והגיש לי את הקפה.
הסתכלתי עליו בחשדנות.
"שאני לא אתרגל הא? אני לא אחזור לדירה שלי בסוף. הפינוק הכי גדול שאני מקבלת מדנה זה שהיא לא משאירה שיערות במקלחת"
"טוב שבי איתי תספרי לי מה קורה איתך"
"רגיל אתה יודע..."
"נרקיס חשבתי על משהו"
"מה?" אמרתי ולגמתי מהקפה. "אוף שונאת כשזה חם מדי"
"נרקיס" הוא סימן לי עם היד לא להתעסק בקפה.
"כן זיו אני מקשיבה"
"אולי תעברי לגור פה?"
"יופי זיו" לקחתי את הקפה והמפתחות.
"אני רציני" הוא החזיק את היד שלי.
"תקשיב מאמי" נאנחתי וישבתי בחזרה "זה מאוד אבל מאוד מאוד מחמיא לי. אבל בוא נתעלם לרגע מהעובדה שזה לא רלוונטי כי אני ואתה לא זוג בכלל, אבל אני גרה עם דנה. אם אני אעזוב איפה היא תגור? איך היא תשלם שכר דירה? חשבונות? אני בחיים לא אעשה לה דבר כזה. היא גם לעולם לא תחזור לאמא שלה ולעולם לא תסלח לי על זה, ואנחנו חברות כבר מהתיכון. איזה חברות? אחיות.."
"נרי אנחנו לא נגור כזוג, נגור כשותפים. מה איכפת לך? הדירה הזו קנויה, ולא איכפת לי לשלם חשבונות לשניים. טוב לי איתך, כייף לי לראות אותך כל בוקר"
"אני לא מסתדרת בלי חדר משלי. יותר מזה, אני אביא גברים הבייתה, ולאן נלך?"
"אפשר להסתדר... אני יודע...."
"איך להסתדר זיוו'שקה? וילון באמצע? אתה תעצום עיניים? ואיך תרגיש כשתקום בבוקר ותראה אותי עם מישהו?"
"לא יודע לא חשבתי על זה"
"אני לא מחליפה שותפה כרגע. אני מצטערת" נשקתי לו והלכתי.
"נו אז איך שירית?" שאלתי את קובי כשהוא עזר לי לפרוק את המזוודה.
"לא יודע. היא יפה והכל אבל פאסיבית... שונא כאלה"
"פאסיבית?"
"כמה זמן לא עשית סקס שאת לא יודעת מה פירוש המילה?"
"בוא נגיד שבמשען יש חיי מין יותר הוללים מלי"
"בכל אופן. היא ממש לא יודעת מה עושים, או שהיא משחקת אותה"
"נראה ששירית חובבנית"
"מצחיקה את"
שמענו את הדלת נפתחת.
"האא דנה?" קובי העיף עליה חולצה.
"איפה המזוודה שלך?" שאלתי.
"קובי אתה יכול לתת לי לדבר עם נרקיס רגע?"
"קרה משהו?" הסתקרנתי.
"לא כלום. אני פשוט רוצה שנדבר"
"אוקיי.. אני אקפיץ את שירית הבייתה" קובי הלך.
"נרקיס תשמעי. את הולכת לכעוס, נורא, אבל אני מקווה שתביני אותי"
"מה עשית הפעם"
היא שתקה.
"דנה את מלחיצה אותי. מה קורה?"
"אני עוברת לגור עם עדי" היא עצמה עיניים בלחץ ואני הרגשתי איך הלב שלי נמעך.
אני כל כך כועסת עליה, על איך שהיא בקלות קמה ועזבה, אפילו לא התייעצה איתי. לא עניתי לה לטלפון, ובחדר כושר הייתי פשוט עוברת על פניה. אני פשוט לא ידעתי איך לאכול את זה. פתאום לשלם שכ"ד כפול, על חדר נוסף שישאר ריק. לא רציתי לעזוב את הדירה, לא רציתי לעזוב את השכנים שלי, ואיפשהו גם הייתה בי התקווה שהיא תחזור מתישהו, כי בסה"כ הם לא היו ביחד כל כך הרבה זמן. סתם כמה ימים נהנו להם ביחד והחליטו להמשיך את זה.
בפעם האחרונה שהגעתי לשלם שכ"ד, בעל הבית הסביר לי שאני צריכה לשלם רק חצי, כי דנה שילמה את החצי שלה. הערכתי את זה, אבל עדיין כל כך כעסתי. כבר לא הכרתי אותה, הבחורה הזו, שידעה לקרוא אותי ולהבין אותי יותר מאני בעצמי פשוט הפקירה אותי. היו לילות שפחדתי לישון לבד, אחי היה מגיע לישון איתי. התבאסתי מהכל, ים הייתה יושבת איתי בברים יום יום, אבל דנה הייתה חסרה. ידעתי שהיא לא תגיע, לא היה לה אומץ, היא ידעה כמה אני כועסת. עדי הגיע לדבר איתי פעם אבל עשיתי עצמי כאילו אני לא בבית. החשבונות פחות מדאיגים אותי, אני בקושי בבית, כל היום בעבודה, גם כי ההוצאות כפולות (היה לי ברור שמתישהו דנה תפסיק לשלם את החצי שלה, כשהרגשות אשם שלה יקטנו והחובות יעלו) וגם כי אני משתגעת לבד.
חזרתי הבייתה ונכנסתי לדירה. שוב השקט הזה חירפן אותי.
הפעמון צלצל, פעמיים, כמו שדנה נהגה לצלצל.
היא עמדה בחוץ, עם טי שירט, מכנס טרנינג, נעלי בית והמון דמעות בעיניים.
הסתכלתי עליה, ותוך שניות מצאנו עצמנו אחת בזרועות השניה בוכות כמו ילדות קטנות.
"אני כל כך מצטערת" היא לחשה.
"אין לך על מה. אני מצטערת שלא הבנתי אותך"
"יש לי הרבה על מה.. לא הייתי צריכה לעשות את זה בלי לשאול אותך"
"לא נורא אני יכולה לעשות פן חדש" נגעתי בקצוות השיער שלי שנרטבו מהדמעות שלה ושתינו צחקנו.
"מפגרת" היא חייכה.
"אני אמצא שותפה חדשה, או אפילו שותף"
"אם הוא חתיך אני חוזרת" היא חזרה וחיבקה אותי.
שתינו ידענו, שנגמרה תקופה ששתינו לעולם לא נשכח.
וכשהיא יצאה, רק דבר אחד עבר לי בראש:
מה עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
