סיפורה של מלכת הבִּיצה

עברו כבר שבועיים מאז שעברתי לגור עם זיו, וגם לישון איתו באותה מיטה (הידיות של הספה עשויות מעץ. עוד מישהו קיבל קונוטציה רוסית כרגע?) קצת לא נעים העניין, התחלתי לנקות את הזוהמה שהוא מכנה ''דירה'' בגלל רגשות אשם.

 בבוקר האחרון כשסיימתי לארוז מחדש את הדברים, יצאתי מהחדר וראיתי את השולחן מלא בדונאטס, בורקסים וקוראסונים.
"תגיד לי זיו, אתה צוחק עליי?"
"לא למה? אמרתי לו לחמם אותם"
"אני מדריכת כושר אני לא נוגעת בדברים האלה"
"אל תגזימי נרי. את גם ככה הולכת לשרוף את זה"
"טוב לא משנה אני אקנה כבר קפה למטה"
"לא לא לא קניתי גם קפה. אני אומר לך, רק בזכותי רולדין יכולים להרשות לעצמם לשפץ את הסניף"
"מאיפה אתה יודע איזה קפה אני שותה?"
"קפוצ'ינו בלי סוכר" הוא חייך והגיש לי את הקפה.
הסתכלתי עליו בחשדנות.
"שאני לא אתרגל הא? אני לא אחזור לדירה שלי בסוף. הפינוק הכי גדול שאני מקבלת מדנה זה שהיא לא משאירה שיערות במקלחת"
"טוב שבי איתי תספרי לי מה קורה איתך"
"רגיל אתה יודע..."
"נרקיס חשבתי על משהו"
"מה?" אמרתי ולגמתי מהקפה. "אוף שונאת כשזה חם מדי"
"נרקיס" הוא סימן לי עם היד לא להתעסק בקפה.
"כן זיו אני מקשיבה"
"אולי תעברי לגור פה?"
"יופי זיו" לקחתי את הקפה והמפתחות.
"אני רציני" הוא החזיק את היד שלי.
"תקשיב מאמי" נאנחתי וישבתי בחזרה "זה מאוד אבל מאוד מאוד מחמיא לי. אבל בוא נתעלם לרגע מהעובדה שזה לא רלוונטי כי אני ואתה לא זוג בכלל, אבל אני גרה עם דנה. אם אני אעזוב איפה היא תגור? איך היא תשלם שכר דירה? חשבונות? אני בחיים לא אעשה לה דבר כזה. היא גם לעולם לא תחזור לאמא שלה ולעולם לא תסלח לי על זה, ואנחנו חברות כבר מהתיכון. איזה חברות? אחיות.."
"נרי אנחנו לא נגור כזוג, נגור כשותפים. מה איכפת לך? הדירה הזו קנויה, ולא איכפת לי לשלם חשבונות לשניים. טוב לי איתך, כייף לי לראות אותך כל בוקר"
"אני לא מסתדרת בלי חדר משלי. יותר מזה, אני אביא גברים הבייתה, ולאן נלך?"
"אפשר להסתדר... אני יודע...."
"איך להסתדר זיוו'שקה? וילון באמצע? אתה תעצום עיניים? ואיך תרגיש כשתקום בבוקר ותראה אותי עם מישהו?"
"לא יודע לא חשבתי על זה"
"אני לא מחליפה שותפה כרגע. אני מצטערת" נשקתי לו והלכתי.

"נו אז איך שירית?" שאלתי את קובי כשהוא עזר לי לפרוק את המזוודה.
"לא יודע. היא יפה והכל אבל פאסיבית... שונא כאלה"
"פאסיבית?"
"כמה זמן לא עשית סקס שאת לא יודעת מה פירוש המילה?"
"בוא נגיד שבמשען יש חיי מין יותר הוללים מלי"
"בכל אופן. היא ממש לא יודעת מה עושים, או שהיא משחקת אותה"
"נראה ששירית חובבנית"
"מצחיקה את"
שמענו את הדלת נפתחת.
"האא דנה?" קובי העיף עליה חולצה.
"איפה המזוודה שלך?" שאלתי.
"קובי אתה יכול לתת לי לדבר עם נרקיס רגע?"
"קרה משהו?" הסתקרנתי.
"לא כלום. אני פשוט רוצה שנדבר"
"אוקיי.. אני אקפיץ את שירית הבייתה" קובי הלך.
"נרקיס תשמעי. את הולכת לכעוס, נורא, אבל אני מקווה שתביני אותי"
"מה עשית הפעם"
היא שתקה.
"דנה את מלחיצה אותי. מה קורה?"
"אני עוברת לגור עם עדי" היא עצמה עיניים בלחץ ואני הרגשתי איך הלב שלי נמעך.

אני כל כך כועסת עליה, על איך שהיא בקלות קמה ועזבה, אפילו לא התייעצה איתי. לא עניתי לה לטלפון, ובחדר כושר הייתי פשוט עוברת על פניה. אני פשוט לא ידעתי איך לאכול את זה. פתאום לשלם שכ"ד כפול, על חדר נוסף שישאר ריק. לא רציתי לעזוב את הדירה, לא רציתי לעזוב את השכנים שלי, ואיפשהו גם הייתה בי התקווה שהיא תחזור מתישהו, כי בסה"כ הם לא היו ביחד כל כך הרבה זמן. סתם כמה ימים נהנו להם ביחד והחליטו להמשיך את זה.
בפעם האחרונה שהגעתי לשלם שכ"ד, בעל הבית הסביר לי שאני צריכה לשלם רק חצי, כי דנה שילמה את החצי שלה. הערכתי את זה, אבל עדיין כל כך כעסתי. כבר לא הכרתי אותה, הבחורה הזו, שידעה לקרוא אותי ולהבין אותי יותר מאני בעצמי פשוט הפקירה אותי. היו לילות שפחדתי לישון לבד, אחי היה מגיע לישון איתי. התבאסתי מהכל, ים הייתה יושבת איתי בברים יום יום, אבל דנה הייתה חסרה. ידעתי שהיא לא תגיע, לא היה לה אומץ, היא ידעה כמה אני כועסת. עדי הגיע לדבר איתי פעם אבל עשיתי עצמי כאילו אני לא בבית. החשבונות פחות מדאיגים אותי, אני בקושי בבית, כל היום בעבודה, גם כי ההוצאות כפולות (היה לי ברור שמתישהו דנה תפסיק לשלם את החצי שלה, כשהרגשות אשם שלה יקטנו והחובות יעלו) וגם כי אני משתגעת לבד.

חזרתי הבייתה ונכנסתי לדירה. שוב השקט הזה חירפן אותי.
הפעמון צלצל, פעמיים, כמו שדנה נהגה לצלצל.
היא עמדה בחוץ, עם טי שירט, מכנס טרנינג, נעלי בית והמון דמעות בעיניים.
הסתכלתי עליה, ותוך שניות מצאנו עצמנו אחת בזרועות השניה בוכות כמו ילדות קטנות.
"אני כל כך מצטערת" היא לחשה.
"אין לך על מה. אני מצטערת שלא הבנתי אותך"
"יש לי הרבה על מה.. לא הייתי צריכה לעשות את זה בלי לשאול אותך"
"לא נורא אני יכולה לעשות פן חדש" נגעתי בקצוות השיער שלי שנרטבו מהדמעות שלה ושתינו צחקנו.
"מפגרת" היא חייכה.
"אני אמצא שותפה חדשה, או אפילו שותף"
"אם הוא חתיך אני חוזרת" היא חזרה וחיבקה אותי.
שתינו ידענו, שנגמרה תקופה ששתינו לעולם לא נשכח.

וכשהיא יצאה, רק דבר אחד עבר לי בראש:

מה עכשיו?

"נרקיס קומי יום שישי היום" דנה החליטה להיות מציקה במיוחד.
"נו ו..?"
"יום שישי את יודעת..."
"מסיבה?"
"משהו כזה. צריך להתחיל לנקות פה"
"טוב חכי אני אתקלח קודם"
נכנסתי למקלחת ושמתי לב לגושים גדולים של בוץ מעל המקלחון.
"דנה צריך לנקות את המקלחת טוב. יש שם מלא חול למעלה. תוציאי את זה עם המגב או משהו"
"טוב. אני מרימה פה את הכסאות, תעשי ספונג'ה בסלון"

וכמו כל שישי, לא היה לי כוח לשפוך מים ואז לגרוף, אז פשוט העברתי סמרטוט בחפיף, פתחתי את החלון כדי שהרצפה תתייבש יותר מהר, ופתאום שמעתי צרחה אדירה מכיוון האמבטיה.
"דנה?!?!?!" רצתי במהירות למקלחת והזדעזעתי.
מלא תולעים ומעופפים הסתובבו, עפו וזחלו ברחבי החדר, והם המשיכו להישפך מהחור שנעשה בקיר בעקבות הוצאת גוש החול שהתגלה כקן.
שתינו טסנו בצרחות מהאמבטיה, מסתכלות פעם אחרונה על כל  בקבוקי השמפו והמרכך מתכסים בצבע חום, לקחנו במהירות סמרטוטים רטובים והנחנו מתחת לשלוש הדלתות של האמבטיה, חוסמות יציאה של הג'וקים הנוראיים.
"אני לא נשארת פה" דנה צעקה לי בהיסטריה.
"מה זה צריך להיות?!"

"טרמיטים" קבע המדביר ובעל הדירה ציקצק.
"אתן לא שמות לב שכל הבפנים של המשקופים אכול?"
אני ודנה הסתכלנו אחת על השניה.
"כמה זה יעלה לי?" בעל הדירה שלנו הסתכל על המדביר בפחד.
"תצטרך להחליף את כל המשקופים והדלתות. ובחלק מהחדרים לפתוח את הרצפות. בקיצור בנות, תמצאו לכן סידור לשבועיים הקרובים עד שנסיים את ההדברה"

"לאן נלך?" דנה אמרה לי כשסיימנו לארוז בשתי מזוודות שונות את כל הדברים שלנו.
"דנה לא נראה לי שנגור ביחד בשבועיים האלה"
"נראה לי שאני אלך לעדי. לאן תלכי?"
"אמא.."
"את תשרדי?"
"לא. אבל לא חשוב. נחיה"
"למה שלא תגורי עם קובי?"
"לא מתאים הוא אקס. ואיפה הוא בכלל? הוא לא היה אמור לחזור מאילת הבוקר?"
"אין לי מושג איפה הוא. אבל כן אני כבר רואה את הפרצוף שלו כשאת חוזרת בבוקר ממסיבה"
"בהחלט עדיף אמא"
"היי בנות. ראיתי את הבעל דירה שלכן בחוץ.. סיפר לי מה קרה" זיו נכנס.
"נרקיס חוזרת לאמאל'ה" דנה צבטה בלחיי.
"לא היא לא"
"כן אני יכולה לישון פה עם הטרמיטים"
"לא. את עוברת לגור איתי"
"אוי נו זיו באמת"
"אהה זה בגלל נודל..."
"כן זיו אני באה לגור איתך! ונצבע את החדר בוורוד! ונעשה מסיבות פיג'מה! ונאכל ג'לי בינז עד הבוקר! ונדבר על בנים!"
"תירגעי נרי את עוברת לגור איתי לא עם חבר של דנה"
"נורא מצחיק" דנה חייכה בציניות.
"אני צינית זיו אני לא עוברת לגור איתך!"
"סבבה תחזרי לחולון. תמסרי דש לחבר'ה בג'סי כהן שישרקו לך כשתעברי"
אני ודנה יצאנו למסדרון כשראינו את קובי עולה למעלה... עם מישהי...
"תכירו בנות! זו שירית הדוגמנית" הם צחקו שניהם והוא הדביק לה נשיקה.
"היי שירית הדוגמנית" דנה לגלגה.
"זה דנה הצינית. היא סתם ממורמרת יש לה חבר הומו" זיו חייך.
"איך זה..?"
"עזבי. בבית. מה.. לאן אתן הולכות עם מזוודות. אילת?"
"האמת שאני עוברת לגור עם עדי, ונרקיס...."
"עוברת לגור עם זיו" קטעתי את דנה.
"כן?" קובי הרים גבה.
"כן"
"יפה תעשו חיים" הוא טרק אחריו את הדלת.
"מאוד בוגר מה שהלך פה. מאוד" דנה לא הסתכלה עלינו, וזיו חייך אליי בניצחון.

וכדי לחתוך את הבולשיט, אני גרה עם זיו בינתיים. שמסתבר ככוסית חולת ניקיון שאשכרה שם תחתיות לכוסות.
אני בטוחה שיהיה מעניין פוסט הבא, ועד אז, תשמעו לעצה של סניה ותבקרו בבלוג של המוכשרת הזאת.

זה היה בוקר נורמלי, ככה לפחות חשבתי.
ישבתי מול הטלוויזיה עם כוס קפה, כשפתאום הפלאפון שלי צלצל, לא האמנתי לשם שהופיע לי על המסך.
"אורית" אחותי הגדולה, לעוקבים אחר הבלוג, שקראו את הפוסט הזה מהמסיבת גיוס של אחי, זוכרים שהמצב בינינו לא משהו. כך שלא נשמע לי הגיוני שהיא מתקשרת אליי אחרי לפחות 15 שנים שאין בינינו תקשורת.
"הלו?"
"נרקיס?"
"כן?"
"מה קורה?"
"אורית?" לא האמנתי.
"כן כן אורית תשמעי כבר ערן נפצע"
"מה?!"
"כן הוא נפצע הוא בבית חולים"
"ממה הוא נפצע?! בבסיס?! איך הוא?!"
"אולי במקום לזיין תשכל תזיזי תתחת שלך לפה?! אם אני מגיעה לפה מהשרון את יכולה לבוא לאיכילוב מתל אביב נכון?!"
ניתקתי והעפתי את הפלאפון לתיק.
ערן הוא אחי הקטן, משרת בבסיס קרבי, עזב קריירת כדורסל מבטיחה, שם היה הקפטן. הייתה תקופה שלא הייתי מחמיצה שום משחק שלו, הוא היה מנפנף לי מהמגרש, ובסוף המשחק עם כל הזיעה הייתי מחבקת אותו, הוא היה קורץ למעודדות סמוקות ויוצא מחובק איתי, מסביר לחברים שהוא לא צריך הורים מעודדים כשיש לו אחות שיושבת מול השופט ומסבירה לו את בפרוטרוט את עיסוקיה של אמו בשעות הפנאי.

רצתי לאוטו, עם הנעליים ביד.
שוב הטלפון שלי צלצל.
"הלו?"
"נור זה ערן"
"אני בדרך אליך אל תדאג"
"אל תבואי שיחררו אותי"
"מה? כל כך מהר?"
"מהר? נפצעתי במשחק כדורסל לפני כמה ימים, קרעתי איזה שריר. קיבלתי מלא גימלים.."
"תגיד לי אתה רציני? אתה יודע איך נבהלתי?"
"מוציאים אותי מקרבי. יהיה לך אח ג'ובניק"
"יופי אני אוכל לישון בלילה"
"עזבי נור אני יכול לבוא אלייך?"
"בטח איפה אתה? אני אבוא לקחת אותך"
"אני מול הפארק"
"טוב נני יצאתי עכשיו"

"מה קרה?" שאלתי את ערן בדרך לדירה.
"רבתי עם אמא"
"על מה?"
"אמא והשטויות שלה"
"ואבא?"
"לאבא לא איכפת"
"מה קרה?"
"סתם השטויות הרגילות"
"אתה רוצה לישון אצלנו?"
"כן.. הבאתי דברים בתיק"
"אחלה"

"ערני!" דנה חיבקה את ערן כשנכנסנו.
"כנס להתקלח לפני שכולם פה נחנקים" הפסקתי את האושר.
"במה זכינו לכבוד?" דנה שאלה אותי.
"לא יודעת סתם רב עם ההורים"
"והקביים?"
"קרע איזה שריר"
"אווץ'..."
"כן זו גם הגדרה"

"בוקר טוב" קובי בירך את ערן שיצא מהחדר שלי עם קביים, אני ישנתי עם דנה.
"בוקר בוקר" דנה התיישבה ליד קובי בשולחן האוכל הקטן.
"איך ישנת?" קובי חייך לערן.
"תעזוב תילד הרגע פקח תעיניים"
"מה הבעיה אני שואל איך הוא ישן"
"חשבתי שעזבתי את הבית" ערן התיישב בכבדות על הספה.
יצאתי מהמקלחת עם מברשת שיניים בפה.
"את לא יכולה להישאר במקלחת עם זה פעם אחת נרי?! פה זה מטבח!" דנה זעפה על אותו עניין כל בוקר, לא ריגש יותר מדי.
"מה יש לה זאת על הבוקר?" ערן שאל.
"סתם היא ממורמרת שחבר שלה הומו"
דנה זרקה על קובי תפוח מהקערה.
"ננה אני יוצאת לעבודה. אם יש משהו תתקשר אליי" נשקתי לאחי.
"מתי את חוזרת?"
"לא יודעת נראה"
"בערך?"
"נני קרה משהו?"
"נו אני רק שואל מתי בערך את חוזרת?"
"לא יודעת"
"מתי בדר"כ את חוזרת?"
"4 ככה... 5"
הוא הסתכל על השעון.
"ודנה?"
"אני אצל ים כל היום האמת. עוזרת לה עם איזה משהו"
"אה וואלה.."
"קרה משהו?" שאלתי את ערן.
"לא סתם את יודעת איך אני... אוהב זמנים מדוייקים"
"אוקיי..."
הפלאפון שלי צלצל
"זו אמא"
"אל תגידי לה שאני פה"
"נו מה אתה רציני? היא דואגת לך בטח"
"בבקשה נורי. תגידי לה  מחר!"
"טוב אני אסנן אותה עד מחר"
"זאת אחותי" הוא חייך בניצחון.
"יאללה דנה בואי אני אקפיץ אותך לים"

אבל לא עמדתי בזה, אמא התקשרה והתקשרה, ולי רק עברה בראש המחשבה שאני חרא של בת, שלא הייתי רוצה בת כמוני, לא מתקשרת להגיד לאמא שלה שהבן הפצוע שלה מתנחל אצלי. כשכבר השעה הייתה 2 וחצי בצהריים נשברתי ועניתי לה.
"היי אמא אני בעבודה משהו חשוב?"
"מאוד! איפה ערן?!"
"אה אמא אולי נדבר אח"כ?"
"נרקיס אל תכעיסי אותי. הוא אצלך?"
"כן כן הוא אצלי"
"ואת לא עונה לי?! אני מחפשת אותו כמו משוגעת אצל כל החברים שלו!"
"בסדר אמא הוא אצלי אני בעבודה רדי ממני רבתם אל תכניסי אותי"
"תגידי לו שיחזור מיד הבייתה"
"אמא מה את בסדר? עזבי אותו שינוח קצת אצלי"
"נרקיס תקשיבי לי טוב טוב. תגידי לו שירים את עצמו, ויצא מיד מת"א כי אם אני מגיעה לשם אני הורגת אותו"
"נו די הוא לא מפריע לי"
"מה איכפת לי?! תגידי לו שיבוא לפה מיד. תגידי שאבא רוצה לדבר איתו"
"אמא אני לא יכולה לגרום לו להגיע אלייך. הוא בן 18 למען השם עזבי אותו! שיעשה מה שבא לו!"
התחרטתי שעניתי לה וניתקתי.
והיא התקשרה והתקשרה. בסוף הבנתי שהיא יכולה להגיע לפה והחלטתי לענות לה. לא משנה כמה צעקות זה יעלה לי.
"מה אמא?!"
"נרקיס! תקשיבי לאמא שלך!"
"מקשיבה" עניתי בעייפות.
"לאחיך הקטן יש חברה"
"נו? שיהיה במזל"
"בת 26"
"מה?"
"כן. היא גרה קרוב אלייך וסביר להניח שהוא נמצא איתה ברגע זה בזמן שאת מסננת את האישה שגידלה אותך!"

מה יש לאישה בת 26 לחפש עם אחי בן 18?! זו המחשבה שעברה לי בראש כל הדרך הבייתה.
בגלל זה הוא שאל אותי על השעות שאני חוזרת.. בגלל זה הוא לא חפר לי על הריב שלו עם ההורים כמו כל פעם..
עליתי בעצבים לדירה, פתחתי את הדלת, וראיתי אותו בתנוחת נשיקה עם בחורה על הספה.
"קומי מהר!" צעקתי עליה, כמו שלמדתי היטב מהערסיות בחולון.
"נרקיס די" ערן נשען על הקב שלו.
"תסתום אתה, לא רוצה לשמוע אותך אפילו"
"תקשיבי רגע.. יפעת אל תלכי"
"יפעת תעופי מהבית שלי מיד"
היא נראתה קצת המומה.
"נרקיס את עושה לי בושות!"
"אה באמת?!?!?! סליחה יואו אני כל כך מתנצלת!"
"תשמעי אני חושבת שכדאי שנדבר כמו בוגרות" היא חייכה והעלתה לי תעצבים.
"מתוקה לכי תמצאי בחור בוגר בגילך שמעת?! לא חייל בן 18!"
"את בדיוק כמו אמא את יודעת?! אני חשבתי את גרה לבד, יותר ליברלית יותר כייפית"
"ערן! חמוד שלי! אין לאישה בת 26 מה לחפש עם ילד בן 18!!!"
"ומי את שתחליטי הא!? מי את?!"
"ערן תסתום את הפה אל תצעק עליי.." דמעות התחילו לבצבץ לי בעיניים.
"אני ניסיתי לספר לאמא.... והיא התנהגה כמו בהמה! חשבתי אני אגיע אלייך אני אוכל לספר לך!"
"אבל לא סיפרת!"
"נכון לא סיפרתי. איך אני אספר לך הא? הדירה הזאת קטנה נרקיס דנה שומעת קובי שומע זיו שומע. מתי היה לנו רגע של שקט לדבר?"
"באוטו! וגם יכלת לבקש זה לא תירוץ בכלל"
"אני אלך" יפעת לקחה את התיק שלה.
"כן עדיף באמת" טרקתי את הדלת אחריה.
"את מאכזבת אותי"
"אני?! עוד אני?! אתה מזדיין עם בנות 26 ואני מאכזבת אותך?!"
"את אפילו לא מכירה אותה נרקיס! היא בחורה מקסימה! את יודעת למה? כי היא מזכירה לי אותך"
"היא גדולה ממני ב3 שנים!"
"זה לא משנה... היא לא מוותרת, לא פשרנית, שנונה, מקסימה. היא את נור"
"אני לא הייתי הולכת עם חייל בן 18"
"גם אני לא!" שמעתי את דנה מאחורי הדלת.
"ממתי את פה?"
"מה'ערן חמוד שלי אין לאישה בת 26 מה לחפש עם ילד בן 18'"
"עזבי אותו שיעשה מה שבא לו" קובי נכנס גם.
"מאיפה אתה יודע?"
"הוא סיפר לי היום"
"יפה ערן.."
"נרקיס... אולי תדברי איתה.. תכירו.. אתן יכולות להיות חברות..."
"נני תקשיב, אני אעשה כאילו לא ראיתי את זה. קום, קח את הדברים שלך אני לוקחת אותך חזרה לאמא. שהיא תתמודד איתך"
"לא אני מבקש"
"קדימה. מהר"

אחרי 5 דקות של שקט באוטו, אחי הסתכל עליי, שותק.
"מה?"
"את תסלחי לי פעם?"
"על מה?"
על זה ששיקרתי לך"
"ערן תבין.. אני עזבתי את הבית בגיל כזה צעיר בגלל הרבה דברים."
"בעיקר בגלל אורית"
"נכון, הרבה בגלל אורית. מה שחסר לי זה עוד אח טמבל"
"אל תשווי אותי אליה. אני מעדתי פעם אחת. היא פשוט כזאת"
"ערני תקשיב. אני סומכת עליך, תעשה מה שאת רוצה עם האפרת הזאת"
"יפעת"
"לא קריטי. תעשה מה שאתה רוצה איתה. אבל תזכור שהיא צברה הרבה הרבה יותר ניסיון ממך. וזה עניין של זמן עד שהיא תפגע בך"
"היא לא. אמרתי לך יש לה את האופי שלך"
(*מבט ציני למצלמה*)
"קל וחומר"
"את בחיים לא היית פוגעת בי"
"כי אתה אחי. בשבילה אתה עוד ילד שלא מבין כלום מהחיים ומתלהב מלזיין בחורה בת 26"
"אני אוהב אותה"
"הא?"

"יופי. אחי יוצא עם בת 26, השותפה שלי יוצאת עם הומו..."
"ורק זיוו'ש ונרקיס לבד" זיו חייך כשנשענו על האוטו שלו.
"זה לא מצחיק אותי בכלל"
"עזבי אותו הוא בן 18 והיפעת הזאת כוסית" הוא לקח שלוק ענקי מהבירה שלו והציע לי בפה מלא.
"לא תודה. מה לעזאזל יש לה לחפש איתו?!"
"תגידי נרי. איך ההורים שלך גילו?"
"היא באה לבקר אותו בבי"ח"
"חובבנית"
"יופי זיו"
"די נו בואי בואי נעלה"

ישבנו אני וזיו בסלון, הזמנו קרב סכינים בVOD.
דפיקה בדלת.
"נו קום"
"קומי את"
"קום אתה"
"דנה תשתמשי במפתח נו"
שוב דפיקה.
"נו איזה ילדה מפגרת! תעצור את זה רגע"
"עצרתי"

"מה את עושה פה?" התפלאתי לראות את יפעת בחוץ.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר"
"אני חושבת שלא"
"תשמעי נרקיס, אמנם לא בוגר מצידי להתגנב לדירה שלך, אבל אני באמת אוהבת את ערן"
"הוא בן 18!"
"אני יכולה להיכנס?"
"לא"
"בוודאי שכן" זיו העיף אותי מהדלת.
"אני רק מבקשת ממך שתקשיבי לי"
"נו?"
"אין סיכוי, לעולם, שאני אפגע בערן"
"למה את לא יוצאת עם גברים בגילך?!"
"אני אוהבת את אחיך!" היא אמרה בקול וצימררה אותי.
"אני לא מוכנה לקבל את זה"
"אבל זה קורה נרקיס.. אני אוהבת אותו ואנחנו ביחד מה את רוצה שהוא יעשה דברים מאחורי הגב שלך? הוא סיפר לי שתמיד היה לו קשר טוב איתך. את רוצה שהעניין בינינו יגמר בגללך?"
שתקתי והסתכלתי על זיו שחייך אליי.
"את תהיי  מסוגלת להסתכל לו בעיניים כשאני אגיד לו שמע זה נגמר, כואב לי בגלל אחותך?"
"לא" לחשתי.
"אני רק מדברת אלייך בהיגיון" היא לחשה לי בחזרה.
"אני נשבעת לך, שאם יקרה לו משהו, דמעה אחת תצא מהעין שלו! גם אם נכנס לו משהו ל.."
"אני יודעת, אל תדאגי. לא יקרה לו כלום" היא לקחה את התיק שלה מהרצפה, ניגשה לדלת והסתובבה חזרה.
"נרקיס. תודה. ערן צודק לגבייך"
"תסגרי מהר לפני שאני אתחרט"
"תודה מאמי!!!" ערן פרץ לפתע מהדלת, נראה כי הוא מנסה לרוץ אליי.
"תחמן."
"כן בוא נגיד שלא צריך בדיקת די אנ איי לשניכם" זיו חייך בציניות.

"דנה איזה יפות הגבות שלך" אמרתי בארוחת ערב אצל זיו.
"כן אני יודעת עדידוש שלי עשה לי"
"הא?!" זיו נחנק.