פרק ראשון
אני יוצא לטיול הלילי הרגיל. אני לא יודע מה המטרה אבל נראה לי שזה כדי לתת לעצמי לחשוב.
הרגשתי את זה מגיע וידעתי מה עומד לקרות.
אותו דיכאון חוזר ונשנה שמגיע כל פעם שאני לא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלי.
"אני מחכה"
שמעתי אותו.
אין לי שום סיבה להיות כל כך אומלל.
יש לי משפחה מבוססת ויש לי את החברים הקבועים ויש לי מה לאכול.
אבל מסתבר שאושר הוא לא מצב שנוצר סתם כך ונולדים אליו. ואותי ממלא אותו ריק עצום וחסר תועלת.
כל כך רציתי לפוצץ משהו,להרוס משהו, לגרום למישהו צער.
ידעתי. פשוט ידעתי מה יקרה.
חזרתי הביתה כשהורי האהובים כבר ישנים ונכנסתי למיטה.
בערך שבוע העברתי בעשיית כלום. לפחות לא משהו שימושי או חיובי.
קורה לפעמים שאני פוגש מישהו מעניין ולפתע שוכח שאני בכלל בתקופת שפל כרגע.
דיכאון זה מחלה פסיכוסמוטית.
ואז באותו יום שטוף גשם בדרכי חזרה מכאן לשם ראיתי את אותו נער נאה וחביב מבית ספרי.
שנאתי אותו! כולם אהבו אותו ומסיבה מסוימת שנאתי אותו.
זו לא היתה קנאה. אני לא טיפוס שאוהב תשומת לב. כשאני ארצה תשומת לב אני אשיג אותה אם ארצה.
היה משהו בפרצוף המחייך שלו ובסנוביות המתרוצצת שלו שהציקו.
זה לא הופך אותו לאדם רע. אני מתכוון זה נורמלי לשנוא אנשים בלי סיבה.
בדימיוני ראיתי אותי ואותו. אגרוף אחרי אגרוף כאב אחרי כאב.
יכולתי לריח את הדם יכולתי בדימיון שלי להרגיש את הכאב.
יכולתי לטעום את הדמעות שלו.
דימיינתי איך במהירות וללא מחשבה אני מתנפל על המסכן שרק יתחנן שאפסיק.
ככה הסתבכתי בקטטה הראשונה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
