כמו שהגשם ממלא את הרחובות ככה המוח שלי נשטף לאט לאט במחשבות. על מה אני רוצה לכתוב בעצם, הרי זה כל פעם עולה במוחי, מילה אחרי מילה, ועוד שורה נכתבת.ואני נהנת לבהות בטיפות שנופלות על השמשה, והוישרים שכל רגע מנגבים אותם, והמוזיקה מתנגנת והכביש רטוב והרוח מזיזה בחלון טיפון גשם שנפלו.

ראיתי האח הגדול, ובלי לחשוב אם זה זבל או מעבדת ניסוי קטנה באנשים, זה לא האישיו, עמדה שם הבלונדינית וקיבלה את השוק של חייה שהשם שבו היא בגדה הופיע לה על המסך כיצור אנוש, רצה להזכיר לה שיש אחד כזה בחוץ. והם דיברו. כי הוא רוצה הסברים,וזה הביא לי כאפה וגרם לפלאשבקים. נכון אני בכלל לא עסוקה בזה בכלל, הרי עברו שלוש שנים אולי אפילו יותר,ואני כל פעם שואלת את עצמי ממה לעזאזל אני מפחדת,וזה הזכיר לי את התקופה הטראומתית ההיא, כי אין לה שם אחר שאני מוצאת לה וכשהיא חיבקה אותו והוא החזיר לה בחיבוק, ועפה באוויר השאלה ' למה הסתום מחבק אותה?', הבנתי למה, וכשהוא בכה רק כשהוא ראה אותה, הבנתי למה, וכשהוא אמר לה שיהיה לה בהצלחה ושהוא יצא סמרטוט, נזכרתי איך זה מרגיש. ובהתחלה עוד ריחמתי עליה, ולא הבנתי מה לא בסדר בי, גם כשהיא אמרה לו שזה לא קל. ישבתי וחשבתי איך המוח האנושי שלנו עובד. 'כל אחד בוגד מתי שנוח לו'.

כשהיא שאלה אותי אתמול למה האקס כועס, הסברתי לה שככה זה, אם אנחנו לא רצויים או דחויים, משהו במערכות נדפק, אז האגו עובד שעות נוספות וכולנו נהיים מאנייקים לא קטנים. העיקר לתת את המילה האחרונה.

השחרור בפתח, ואני לא יודעת מה עושים עם זה, מה אני רוצה לעזאזל, אני צריכה משהו או מישהו שימלא אותי, משהו שיוקיר תודה, שיספק אותי, שירגיש שיש לי סיבה לקום בבוקר, בלי כל הטוטאליות הזאת שלי. כזאת אני חייבת לתת מעצמי עד למילוי מצברים הבא.

והרבה זמן אני לא מצליחה להבין איפה אני עומדת, והירוק של הטבע והכחול של הים נותנים לי את ההזדמנות.

ואיך שהשתנתי, ואיך שהח'ברה של פעם, הם כמעט לא הח'ברה של היום, כי ככה זה האמיתיים נשארים, ואני יכולה להגיד שיש לי עוד שני אנשים שמחזיקים אותי, ומרשה לעצמי לפתוח את הפה כמו שבחיים שלי לא האמנתי שאני אפתח, גם אם זה לוקח כמה ימים.

ואין שום תהפוכות בחיים שלי, רק קו שנמשך ונמשך, ועולה ויורד במחזוריות שכזאת, והחלטות, ואחראיות עצומה,וגב, וחלק מקבוצה. ועוד המון הגדרות שאני יכולה לתת על עצמי. אני מתגעגעת לרגעים של השיחות העמוקות, אבל היום אין לזה זמן, השעות שינה חשובות יותר ובמקום מחשבות העיניים כבר נעצמות מעצמן.

וכמו הגשם אני לאט לאט נרגעת ונותנת לשמש לשלוח קרניים ולקשת להזכיר לי שלא הכל שחור או לבן, יש גם צבעים.