הוא היה קורא לי לבוא אליו בשעות לילה מאוחרות,לפעמים הוא היה מחכה לי שאני אסיים את ההנאות הקטנות שלי. הוא היה אוסף אותי מביתי שלי או מאמצע הרחוב,אפילו פעם אחת הוא הגיע עם חבר.תמיד,כבר בהתחלה הוא היה אוסף אותי אליו עם היידים הארוכות שלו,נותן לי קצת ליטוף של חצי ידיד חצי מאהב. היינו חונים ועולים לקומה האחרונה שלו בבניין שנינו מסוונוורים מהאורות, בדרך כלל הייתי רחוקה ממנו אבל לפעמים הוא היה מחבק אותי עוד במעלית. הוא גבר מנומס, אז הוא היה מציע לי לשתות משהו ואני תמיד הייתי מסרבת, מורידה מעצמי בנתיים את המפתחות,הפלאפון והכפכפים, את השאר סביר להניח הוא יוריד. היינו מדברים על איך היה השבוע וכמה קשה הוא היה,על כמה הוא עייף ועל איך הייתה היציאה, והוא היה שם את הראש שלו על הרגליים שלי,נקודת הפתיחה תמיד התחילה מאותו המקום, שולח ידיים,מלטף, מעורר את ההורמונים שלי לאט-לאט. נשיקה. לחי,צוואר,כתף. אוזן. 

הייתי יושבת שם כמו ציפור לכודה שנותנים לה אוכל אבל יודעת שהמלכוד יגיע בקרוב. הוא היה מכניע אותי בקרב נשיקות וליטופים הוא ידע לתקשר דרך הגוף אבל אף פעם לא הייתה שם אהבה או רגש מנצנץ,רק נצמדנו להרגיש אחד את השני עד שהוא ירגע ואני מיד אחריו. ואז הוא היה אוסף אותי לחיקו ורצה שנירדם עד שתעלה השמש ואני רק רציתי לברוח הבייתה, להזכיר לו ולעצמי שאנחנו לא ושכנראה אנחנו לעולם לא נהיה. וכשגוף לגוף היינו ידעתי שעדיף להיות לבד,כי אני צריכה יותר מהכנעה וסיפוק אני צריכה תקשורת בין שני גופים שיגידו את מה שעל הלב שלהם.

-

אני רוצה שהיצירתיות תחזור לי ואני אתהלך ברחוב וישכתב במוח כמו בעבר. אני צריכה ביקורת.

אני רוצה לפרוח.